לכאן ולכאן – לחשוב ביחד על דילמות אתיות בטיפול|11.2026
דף הבית / ניוזלטרים / עדכוני חודש נובמבר 2026 / לכאן ולכאן – לחשוב ביחד על דילמות אתיות בטיפול|11.2026
הבלוג מבקש להציע חיבור בין החשיבה הקלינית לבין החשיבה האתית, והוא בנוי במתכונת של מכתבים המתארים דילמות אתיות מתוך העבודה הטיפולית, ותגובות הדנות בהם.
הבלוג מתפרסם כחלק ממחויבותו המתמשכת של האיגוד להציב את האתיקה כערך ליבה בעשייה הפסיכותרפויטית.
את הרשימות כותבת ד”ר נורית ענבר־וייס, חברת ועדת האתיקה של האיגוד.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, ולשתף מטפלות ומטפלים שעשויים למצוא ערך בתכנים.
דילמות חדשות שפורסמו החודש בבלוג:
(9) מבחן נאמנות
מה קורה, כאשר דרישתו של מטופל להכרה בפגיעה שעבר הופכת למבחן נאמנות, אשר מציב את נפרדותה של המטפלת ככזו שעלולה להיחוות אצלו כהצטרפות להכחשת הפגיעה?
דילמה המבקשת לבחון, כיצד אפשר להיות לצד המטופל, להכיר בפגיעה שעבר ולשמור על הברית הטיפולית, ובו בזמן לשמור על חופש המחשבה וחופש הפעולה המקצועית?
מתוך מכתב הפנייה: “אני מרגישה במלכוד. נראה שכל תגובה שאינה אישור מלא לעמדתו של המטופל עלולה להיחוות על ידו כבגידה ולהוביל למשבר חריף בקשר הטיפולי, אולי אף להפסקת הטיפול. אני יכולה להבין את התביעה שלו ממני. ברור לי מדוע בחור שחווה פגיעה רגשית ממושכת ומרגיש בודד ונטוש עם החוויה שלו ועם האופן שבו הוא מבין את מה שקרה לו, זקוק באופן נואש להכרה ולתיקוף. חלק מן המלכוד נובע מכך שההתלבטות שלי אינה רק קלינית אלא יש בה גם ממד מוסרי. במצבים של קרע משפחתי או קהילתי שהתפתח בעקבות פגיעה מוכחשת, אני מרגישה אחריות מיוחדת להתייצב לצד הנפגעים. זו עמדתי האנושית והמקצועית.
“עם זאת, אני לא שלמה עם האפשרות שאצטרף באופן מלא לאופן שבו המטופל מארגן כיום את המציאות”.
(10) רשות לכתוב (ולפרסם)
מה קורה כאשר הרצון לעבד כישלון טיפולי ולחלוק את הלמידה ממנו עם הקהילה המקצועית, פוגש את דילמת האחריות כלפי פרטיותה של המטופלת וכלפי המשמעויות שהיא העניקה לטיפול ולדרך סיומו, כמו גם לזכותה שלא להפוך לחומר גלם לכתיבה.
הרשימה נוגעת בשאלה – האם ניתן לכתוב ולפרסם ללא קבלת רשות המטופלת, תוך נקיטה בטכניקות של הרחקה ושינוי של פרטי המקרה; עוסקת בסוגיית הצורך לבקש את רשותה, דבר שיגרור חידוש קשר שאותו בחרה לסיים; וכן בבחינת המניעים העמוקים של המטפל לכתיבה שכזו.
מתוך מכתב הפנייה: “השאלה שלי נוגעת לקבלת הסכמה מן המטופלת לפרסום הפרק. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי פונה אליה בעניין זה. גם אם הכוונה שלי לגיטימית וראויה, גם אם ייתכן שהיא תשמח לדעת שלא שכחתי אותה אלא עצרתי וערכתי חשבון נפש מעמיק, גם אם תוכן הפרק יתמקד בכישלון שלי ולא בדמותה, עדיין מדובר בהפרעה לחייה בגלל צרכיי האישיים-מקצועיים, בתקופה שבה אין לרשותנו מרחב לעבד בו את תוכן הטקסט או אפילו את עצם הכתיבה. אני חושש שהפנייה עלולה לעורר ולהחריף את תחושת הפגיעה שבגללה היא הפסיקה את הטיפול”.