לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול
(7) ביקורת פתע
מאת נורית ענבר-וייס

אני מטפלת באישה צעירה, עורכת דין שעלתה ארצה לבדה ומתמודדת עם בדידות חברתית חריפה. היא עובדת מרחוק מול משרד בארץ המוצא שלה, ועבודתה מתנהלת כמעט כולה מהבית. אין לה קשרים קרובים כלל, והקשר הטיפולי הפך עד מהרה לקשר האנושי המרכזי בחייה. השיחות נערכות בשפת אימה של המטופלת.
יש בינינו ברית טיפולית טובה, שפה משותפת ואפילו הומור משותף. עם זאת, הקשר מתאפיין באמביוולנטיות רבה מצד המטופלת, ובתנודות חזקות בין קרבה לריחוק. בסך הכול המטופלת רואה בי מטפלת טובה עבורה, אך לעתים היא חווה גלים של ספק ביכולות המקצועיות שלי, בהתאמה שלי אליה וביכולת שלי לעזור לה. אנחנו משוחחות לא מעט על הקשר בינינו ועל תחושותיה ביחס אלי וביחס לטיפול.
קושי מיוחד מתעורר במצבים שבהם מתגלה הבדל בין נקודות המבט שלנו בנוגע לאירועים בקשר הטיפולי. בשתיים או שלוש הזדמנויות התרחשו אירועים שתפסתי כטעויות או כשלים אמפתיים מצדי (לדוגמה, הודעתי על חופשה בהתראה קצרה מדי), ואילו היא תפסה אותם ככשלים מוחלטים שאין להם מקום בטיפול מקצועי, והיה לה חשוב שאודה בכך. כשניסיתי להחזיר את הדיון למישור המשמעויות הסובייקטיביות, היא נסערה ואמרה: “את עושה לי גזלייטינג”. הרגשתי שהיא לא בהכרח מייחסת לי כוונה זדונית, אלא בעיקר מתארת עד כמה החוויה מערערת אותה.
לאחרונה, במהלך גלילה סתמית בפייסבוק, נחשפתי במקרה לפוסט שהמטופלת כתבה בקבוצה בינלאומית שבה מטופלות ומטופלים מתייעצים על מצבים שונים בטיפול. בפוסט כתבה שהיא מתלבטת לגבי המשך הטיפול, ותיארה בהרחבה את דמותי ואת התחושות והאירועים המעוררים בה ספקות לגבי התאמתי לה. לא הצלחתי שלא לקרוא את הפוסט והתגובות אליו, וכך נחשפתי לאופן שבו המטופלת מתארת אותי, לחולשות שהיא מייחסת לי, ולקיומה של התלבטות על המשך הטיפול שלא הובאה באופן זה לחדר.
אין לי ספק שהמטופלת לא שיערה שאני עוקבת אחרי אותה קבוצה ולא התכוונה שאראה את הפוסט. שלא במתכוון, מצאתי את עצמי עדה לאירוע שבו היא לא רצתה לשתף אותי. גם התגובות שקיבלה לא היו לי קלות לקריאה. מקצתן אמנם שיקפו את המורכבות בכתיבתה של המטופלת, אבל היו גם תגובות שנכתבו במונחים מוחלטים, ללא כל הכרה בניואנסים של הקשר, ועודדו את המטופלת לעזוב לאלתר את הטיפול הגרוע…
אני תוהה איך להבין את משמעות הפנייה של המטופלת להתייעץ על הטיפול בפייסבוק. נוסף על כך, אני מתלבטת האם ראוי לשתף אותה בעובדה שנחשפתי במקרה לפוסט. התייחסות כזו כנראה תביך מאוד את שתינו. עם זאת, אני לא בטוחה אם נכון להחזיק את הידיעה הזו כסוד בתוך הקשר הטיפולי.
מטפלת יקרה,
קל להבין את ההתלבטות שלך. כל אדם שנמצא בטיפול זקוק למרחבים שבהם יוכל לשוחח בחופשיות על הקשר הטיפולי ולדבר על המטפל בגוף שלישי, מבלי שיצטרך לתת על כך דין וחשבון בטיפול עצמו. במובן זה יש חשש שחשיפת הגילוי לא רק תביך את שתיכן אלא גם תעורר אצל המטופלת חוויה לא נעימה של חודרנות, מעקב, או אובדן פרטיות. נוסף על כך, נראה שרבות מן התמות בפנייה של המטופלת ממילא כבר נוכחות ומעובדות בחדר, ואפשר להמשיך ולעסוק בהן גם ללא התייחסות ספציפית לפוסט. למרות זאת, בטיפול שבו כנות רגשית היא ערך מרכזי, נדמה שעדיף לא להחזיק את הידיעה על הפוסט כסוד בינך לבין המטופלת, שהרי מדובר באירוע שהתרחש בין שתיכן ללא ידיעתה, וצפוי להשפיע עלייך בין אם תרצי בכך ובין אם לא. חשוב מכך, אפשר לדמיין תרחיש שבו שיחה על הפוסט תוכל בסופו של דבר לתרום להעמקה של העבודה הטיפולית, אם תנוהל ברגישות וכנות וללא נימה של עלבון או ערעור על האוטונומיה שלה.
אפשר לשער שפרסום הפוסט מבטא את הקושי של המטופלת לשאת את המורכבות והעמימות שהיא חווה בקשר הטיפולי, ולהתמודד עם הרגשות הסותרים שלה כלפייך: ביטחון וספק, אמון וחשד, תלות ופחד מניצול לרעה, שביעות רצון וביקורת, הכרת תודה ותוקפנות או כעס. במצבים כאלה, לעתים מתעורר רצון להישען על עמדה חיצונית שתסייע לארגן את החוויה ותכריע בין התחושות השונות.
ואולם, ייתכן שמתרחש כאן גם דבר־מה נוסף. כתבת על בדידותה של המטופלת ועל מרכזיותו של הקשר הטיפולי בחייה. במצבים כאלה, הדיאדה הטיפולית עלולה להפוך למערכת סגורה מדי, שבה היעדרו של מבט חיצוני נעשה בעצמו מקור למצוקה.
מעניין במיוחד השימוש של המטופלת במושג “גזלייטינג”, במצבים של מתח בין נקודות המבט שלכן על אירועים מסוימים בטיפול. נראה שפערי הכוחות בקשר הטיפולי והסמכות המקצועית שמתוכה את מפרשת את ההתרחשויות בקשר, גורמים לכך שהשוני בין המבטים נחווה כאיום על תוקף החוויה שלה.
במילים אחרות, נדמה כי המושג “גזלייטינג” משמש את המטופלת בניסיונה לתת מילים לפחד מן האפשרות שנקודת המבט שלך תקבל מעמד של התיאור המהימן יותר של מה שמתרחש ביניכן. בניגוד לשימוש הרווח במושג, אני לא בטוחה שהמטופלת חושדת שאת מנסה להזיק לה באמצעות השתלטות על תמונת המציאות המשותפת וכפיית הנרטיב שלך. ואולם, כל קשר אנושי משמעותי יוצר גם אופני ראייה וגם מגבלות ראייה. הדבר נכון גם לקשרים טיפוליים מקצועיים ומיטיבים, דווקא בגלל כוחם ומרכזיותם בחיי המטופל. יתר על כן, שום קשר אנושי אינו חסין מפני קיומם של אזורי עיוורון או הסתבכויות בדינמיקת היחסים, ולכן פרספקטיבה נוספת עשויה להעניק למטופל תחושה של ביטחון ולמלא תפקיד מגן.) מסיבות דומות, גם למטפלת יש צורך במרחב נוסף לחשיבה על הקשר וזיהוי אזורי עיוורון, ומכאן חשיבותה של ההדרכה בכל שלבי ההתפתחות המקצועית).
במובן זה, החיפוש של המטופלת אחר קולות נוספים שיחשבו איתה על הטיפול אינו בהכרח מתקפה על הברית הטיפולית. ייתכן שיש בו גם ניסיון ליצור לעצמה מרחב שלישי, שממנו תוכל להתבונן על ההתרחשויות בטיפול ולשמר מידה של חופש מחשבה בתוך קשר שהיא תלויה בו מאוד. התייחסות כזו למהלך של המטופלת (גם אם תתקיים לצד השערות פרשניות אחרות), יכולה לרכך עבור שתיכן את חוויית החשיפה וההיחשפות, ולהעביר מסר אמפתי כלפי הצורך שלה לפנות החוצה, גם אם פייסבוק הוא לא בהכרח המרחב האידאלי לכך (למשל, בגלל הנטייה לשיח פשטני ונחרץ, שלעתים מתעלם מן החלקיות והסובייקטיביות של כל נקודת מבט).
מכאן עשויה להתפתח ביניכן שיחה על משמעויות הפנייה שלה להתייעצות, החוויה שלה בכתיבת הפוסט ובקריאת התגובות, ואפיקים נוספים שעשויים לעמוד לרשותה בהמשך. האם יתאים לך לבחון איתה את האפשרות שאת מצדך תוותרי על המעקב אחרי אותה קבוצה, כדי להשיב את תחושת הפרטיות שלה? כך או כך, אולי תתאפשר גם חקירה של הקשר בין האפשרות של המטופלת להתמסר ליחסים הטיפוליים ולהרגיש שהיא נתונה בידיים טובות, לבין היכולת להתבונן על הטיפול מבחוץ, עם אחרים. ייתכן שיש מתח בין שתי האפשרויות, אך ייתכן גם שהשנייה יכולה לתמוך בראשונה. במובן מסוים, עניין זה דומה בעיניי לאופן שבו גבולות הקשר הטיפולי דווקא מגנים על הקשר, יוצרים תחושת ביטחון ומאפשרים את התפתחותן של אינטימיות ותלות.
אני נזכרת במקרה יוצא דופן. המטופל היה בן לקהילה מסורתית-שמרנית, ונאלץ להסתיר מסביבתו חלקים מהותיים של זהותו ועולמו, ובכלל זה את העובדה שהוא נמצא בטיפול. הוא סבל אפוא מסוג שונה של בדידות, וגם הוא פיתח תלות עזה במטפלת. לאחר כשנתיים, אותו מטופל התקשה לשאת את הסגירות של הדיאדה הטיפולית וביקש להתחיל טיפול נוסף במקביל, בין היתר מתוך צורך ליצור לעצמו מרחב נוסף וחיצוני שבו יוכל לחשוב על הקשר הטיפולי. בנוסף, מטופל זה קיווה שטיפול בגישה מעט שונה, יוכל למלא את מה שחסר לו בטיפול הקיים.
המטפלת התלבטה רבות אם להסכים לבקשה. בטיפולים ממוקדי רגש ויחסים, פתרון כזה נתפס כבעייתי ולעתים אף כחותר תחת המסגרת הטיפולית. בקשה לפתוח ערוץ טיפולי נוסף מבטאת במקרים רבים את הקושי לשאת אמביוולנטיות, תסכול או אכזבה בתוך הקשר הקיים. כשמטופל מצוי בשני קשרים טיפוליים במקביל, קיים סיכון לפיזור ופיצול של החוויה הרגשית בין שני שדות שונים, וכן להחלשת האפשרות לשהות עם הרגשות המתעוררים בקשר הטיפולי ולעבדם עם האדם שאיתו וביחס אליו הם מופיעים.
למרות חששות אלה, המטפלת החליטה לבסוף להסכים לבקשת המטופל, תוך עיבוד של משמעות המהלך בתוך הטיפול. מבחינה מעשית, תדירות הטיפול ירדה מפעמיים בשבוע לפגישה שבועית אחת, כדי לפנות משאבים לטיפול הנוסף. עם הזמן, עצם קיומם הבו־זמני של שני קשרים טיפוליים, מיתן מעט את פערי הכוחות ואת התלות בכל אחד מהם בנפרד, ואפשר למטופל לנוע בין עיבוד של חוויותיו בכל אחד מן הקשרים הטיפוליים בתוך הקשרים עצמם, לבין עיבודן עם המטפל האחר. באופן מעניין, המטופל חווה את שתי צורות העיבוד הללו כמשלימות זו את זו. מבחינתו, הדיאדה הפכה מקו בעל ממד אחד למשולש בעל שני ממדים, אשר פותח אפשרויות תנועה ופרספקטיבות חדשות. גם השוואת החוויות בין שני הקשרים הטיפוליים, הן מצד הדמיון והן מצד ההבדל, סיפקה חומרים עשירים לעבודה טיפולית.
הקשר בין כתיבת פוסט בפייסבוק לבין התחלת טיפול מקביל אמנם רופף למדי, אך ייתכן שלשתיהן ישנו מקור משותף. המקרה מבליט את המתח בין הצורך להגן על המסגרת הטיפולית ועל מאפייניו הייחודיים של הקשר הטיפולי, לבין הצורך של המטופלים לחשוב על הקשר הטיפולי עם אדם נוסף, ובתוך כך למתן מעט את פערי הכוחות ואת עוצמת התלות במטפל. אין מדובר בהכרח בתפיסות מתחרות בנוגע למהות התהליך הפסיכותרפויטי, אלא בשני צרכים חשובים שלעתים מתקיימים במתח זה עם זה, ושניהם נוגעים במישרין לאתיקה של הטיפול.
תודה רבה! מעמיק ומעניין במיוחד.
מרתק, דוגמה לאיך הרשתות חודרות לחדר הטיפול, מציאות בתהליך התגברות, תודה רבה