(10) רשות לכתוב

לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול

(10) רשות לכתוב

מאת נורית ענבר-וייס

הבעיה שמעסיקה אותי נוגעת לאתיקה של כתיבת תיאור מקרה. לפני כמה שבועות הוזמנתי לתרום פרק לספר מקצועי שעוסק בטעויות וכישלונות בטיפול. מטבע הדברים נזכרתי ביותר ממקרה אחד, אבל יש זיכרון מסוים שצף מיד בתודעה, טיפול שממש רשום בתוכי תחת התווית “כישלון”.

בתחילת העשור הנוכחי הגיעה אלי לטיפול בחורה צעירה ונבונה עם מצוקה רגשית ותפקודית מורכבת. התפתח טיפול ממושך ואינטנסיבי. הייתי מושקע מאוד בטיפול ומשוכנע שאני עושה כמיטב יכולתי ומצליח לעזור לה להתמודד טוב יותר עם בעיות חייה. בכל זאת, משהו השתבש. בדיעבד אני יכול לזהות כמה כתמים עיוורים שלי בתוך הקשר, ותמרורי אזהרה שלא ייחסתי להם מספיק חשיבות בזמן אמת.

הסיום היה פתאומי וקשה. המטופלת הגיעה לאחת הפגישות והטיחה בי מילים חריפות שהציגו אותי ואת הקשר הטיפולי כולו באור שלילי. היא האשימה אותי בפטרונות לא מודעת, שהשאירה אותה בעמדה תלותית ומוחלשת. המתקפה שלה תפסה אותי לגמרי לא מוכן, וניסיונותיי להגיב להאשמות בלי לנטוש את עמדת המטפל, רק סיבכו את הדברים עוד יותר. אמנם לא איבדתי את עשתונותיי, אבל גם לא הגבתי היטב. השיחה הקשה נמשכה גם בפגישה הבאה, שבמהלכה הבנתי בהדרגה שלא אצליח לאחות את הקרע שנוצר בינינו. מיד לאחר שהמטופלת יצאה מן החדר בלי ליצור קשר עין בדלת, קיבלתי ממנה הודעה שבה כתבה כי הטיפול הסתיים ואין טעם שאנסה לשכנע אותה לבוא לפגישה נוספת. כך באו אל סופן ארבע שנות טיפול.

השתלשלות האירועים הכאיבה לי וערערה באופן זמני את בטחוני ביכולותיי המקצועיות. זמן קצר אחר כך חזרתי בעצמי להדרכה, על רקע תחושות של חוסר משמעות וחוסר מסוגלות בעבודה. תהליכי העיבוד בהדרכה והחוויות המקצועיות שצברתי בזמן שחלף, סייעו לי להתאושש. מאז, אחת לתקופה קורה משהו שמזכיר לי את אותה מטופלת ואני מרגיש דחף לכתוב לה הודעה. אני מנסח את ההודעה לאורך כמה ימים, ואז גונז או מוחק אותה. מאחר שאין לי מושג מה שלומה של המטופלת כיום, ואין כל אינדיקציה לרצון מצדה להמשיך את השיחה שנקטעה, ברור לי שלא ראוי שהיוזמה לקשר תבוא ממני.

כעת עולה בי רצון חזק לכתוב על המקרה עבור האסופה ולעבד אותו לעומק באמצעות הכתיבה. אני חושב שמדובר במקרה שמעלה שאלות כלליות חשובות על מהות המקצוע, על אחריות, על עיוורון, ועל שגיאות נמנעות ובלתי נמנעות. להרגשתי, אם אצליח לכתוב על הטיפול בכנות תהיה זו דרך עבורי להעניק לכישלון משמעות, אולי גם להוות דוגמה למתן דין וחשבון אמיתי ופתוח. אני מרגיש אחריות מקצועית לא להדחיק את הכישלון אלא להכיר בו ולאפשר גם לאחרים ללמוד ממנו.  

השאלה שלי נוגעת לקבלת הסכמה מן המטופלת לפרסום הפרק. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי פונה אליה בעניין זה: גם אם הכוונה שלי לגיטימית וראויה, גם אם ייתכן שהיא תשמח לדעת שלא שכחתי אותה אלא עצרתי וערכתי חשבון נפש מעמיק, גם אם תוכן הפרק יתמקד בכישלון שלי ולא בדמותה, עדיין מדובר בהפרעה לחייה בגלל צרכיי האישיים-מקצועיים, בתקופה שבה אין לרשותנו מרחב לעבד בו את תוכן הטקסט או אפילו את עצם הכתיבה. אני חושש שהפנייה עלולה לעורר ולהחריף את תחושת הפגיעה שבגללה היא הפסיקה את הטיפול.  

מצד שני, אני מתקשה לראות אפשרות לכתוב על המקרה ללא הסכמתה של המטופלת. אפילו אם אסווה היטב את הפרטים ושום אדם שלישי לא יוכל לזהות אותה, אני חושש שהמטופלת תוכל לזהות את עצמה בטקסט. לא מופרך לחשוב שייתכן שהיא ממשיכה לעקוב אחרי שמי, והעובדה שאופיע כאחד המחברים באסופה העוסקת בטעויות וכישלונות טיפוליים, עשויה לעורר את סקרנותה. אני תוהה אם יש דרך אתית למצוא מוצא מן הסבך.

 

מטפל יקר,

אפשר להזדהות עם הרצון שלך להיענות להזמנה ולהעניק משמעות לכישלון באמצעות עיבודו למאמר. זו בהחלט דרך ראויה והגיונית להתמודד עם חוויה מקצועית קשה, כל עוד הכתיבה רתומה בכנות למטרה של תיאור הדינמיקה לשם הרחבת ההבנה, ואינה נשלטת על ידי כוחות פנימיים אחרים. כתיבה עשויה לאפשר לך לעבד את ההתנסות בהעמקה נוספת, לעגן אותה בהקשרים תאורטיים, ללמוד ממנה ולנסח מתוכה דבר-מה בעל ערך כללי לקהילה המקצועית.

ההתלבטות שלך ביחס לפנייה אל המטופלת, מובנת גם היא. אני שותפה למחשבה שלא יהיה זה נכון לפנות אליה כעת ולבקש את רשותה, מכל הסיבות שציינת, ובמיוחד משום שהדברים שעליהם אתה רוצה לכתוב טעונים במשמעויות רגשיות כואבות, ללא מרחב לעיבוד משותף של כתיבת המאמר כאירוע נוסף בתוך יחסיכם. כאן צריך להודות בכנות כי כל פנייה אל אחד ממטופלינו לצורך בקשת רשות לכתוב עליו, היא עניין מסובך ומעורר חששות. מה אם יסרב? מה אם הפנייה תעורר אצל המטופלת ציפייה להיות מעורבת בעיצובו של התיאור? מה אם קריאת התיאור מנקודת מבטנו תסדוק משהו בקשר ותטלטל את סירת הטיפול? ישנו פיתוי גדול לעקוף את סבך הסכנות הפוטנציאליות ולהימנע מבקשת הרשות, אך כתיבה ללא קבלת הסכמה מגבילה במידה רבה את אפשרויות השימוש בחומר הטיפולי, ואילו בקשת הסכמה, כשמתקיימים התנאים המאפשרים אותה, היא פעולה המבטאת כבוד למטופלינו ועשויה לפתוח פתח לשיחות משמעותיות ופורות, ולעתים גם לעיבוד נוסף של יחסי ההעברה-העברה נגדית ושל המתח בין אמפתיה לנפרדות ביחסים.

כאמור, כתיבה ללא בקשת הסכמה יוצרת מגבלות רבות על התוכן, אך אין פירוש הדבר שתצטרך בהכרח לזנוח את הרעיון לחלוטין. ייתכן שתוכל להתמודד עם הבעיה בדרכים יצירתיות, באמצעות הרחקת התיאור מן המטופלת ומסיפורו של הטיפול המסוים. תוכל, למשל, להתמקד בעולם הפנימי שלך כמטפל ובתהליכים שהתרחשו אצלך; לכתוב פרגמנטים במקום מהלכים טיפוליים שלמים, תוך השמטה ושינוי של פרטים מזהים; לכתוב על הטיפול ועל הסוגיות שעולות ממנו ברמה כללית ומופשטת; להשתמש בדמיון ספרותי על מנת לזקק את החוויה והשאלות המהותיות ולבטא אותן ללא הישענות על האירועים וחילופי הדברים כפי שהתרחשו בפועל; לחבר בין כמה מקרים שונים וליצור סינתזה או פסיפס סביב קווי הדמיון ביניהם. ככל שתמצא ציר רעיוני או תאורטי לארגן סביבו את הכתיבה (להבדיל מן הציר של סיפור הטיפול), יקל עליך להתרחק מן המקרה המסוים, ושאלת ההסכמה תשנה את משמעותה. גם תהליכי העיבוד האישיים שלך והאיכות התאורטית של המאמר, עשויים להרוויח מן ההרחקה.

כאמור, ההצעה להתרחק מן המקרה המסוים אינה רק טכנית. כותבים במסורת הפסיכואנליטית מציעים לראות בתיאור המקרה סוגה ייחודית המצויה בתווך בין מציאות ובדיון ובין דיווח קליני לבין כתיבה ספרותית. אפשר לומר כי התיאור לא נועד לתפקד כדוגמה הממחישה או מנהירה רעיונות תאורטיים, אלא יותר כסיפור בעל ערך משל עצמו, הפועל על הקוראים בערוצים חווייתיים ואינטלקטואליים. כך למשל, תומס אוגדן מציע כי הכתיבה אינה תיעוד פשוט של מה שהתרחש בחדר, אלא ניסיון ליצור באמצעות מילים ייצוג חדש של החוויה, ולהעביר לקוראים משהו מן האמת הרגשית שלה. אוגדן רואה בכתיבה מעשה אישי וחשוף הנושא את חותמו של המחבר – את דרכו הייחודית להתבונן על החוויה המשותפת עם המטופל או המטופלת. הוא כותב כי המטופל המופיע במאמר הוא “מטופל דמיוני, בדוי, מומצא בתווך של מילים, בדיוק כפי שצייר דיוקנאות יוצר יצירת אמנות, בדיה, ישות בפני עצמה, בנפרד מהאדם הניצב בתנוחה מסוימת לשם ציור הדיוקן” (אוגדן 2022, עמ’ 198). המחבר “חייב להמציא משפטים וחילופי דברים מילוליים הנגזרים מעבודתו עם המטופל, אך אינם תמלולים שלה […] הבדיון בכתיבתו של הכותב האנליטי נאמן יותר לחוויה האנליטית מאשר לתמליל הפגישה” (שם, ההדגשות במקור). ענר גוברין מציע את המושג “יצירתיות אחראית” כדי לתאר את השילוב בין החופש היצירתי הדרוש לכותבת או לכותב, לבין האחריות המיוחדת שלהם כלפי המטופל שעליו כתבו וכלפי הקהילה המקצועית (Govrin 2025). במובן זה, שינוי, השמטה או המצאה של פרטים אינם רק אמצעים לשמירה על פרטיותה של המטופלת. הם עשויים להיות חלק מן המלאכה שבאמצעותה המחבר או המחברת מנסים ללכוד משהו מרוחן וממהותן של ההתרחשויות בטיפול, על מנת ליצור סיפור אמיתי־בדיוני שאפשר ללמוד ממנו ולחשוב באמצעותו.

לפני שתגבש את החלטתך, אני מבקשת להציע לך עוד שתי נקודות למחשבה על פרויקט הכתיבה הזה. הראשונה חוזרת לשאלת המניע. ניכר שיש לך שיחה לא גמורה עם המטופלת, עניין פתוח שממשיך להעסיק אותך. מניעינו לעולם אינם נגישים לנו באופן מלא, ובכל זאת כדאי לבדוק בזהירות אם הרצון לכתוב על המקרה מונע ממשאלה, אולי לא מודעת, להמשיך את השיחה שנקטעה ולהצליח לומר למטופלת את מה שלא הצלחת לומר לה באותן פגישות קשות שחתמו את הטיפול. מובן שמעשינו מתעצבים על ידי מניעים מרובים, אבל ככל שהכתיבה היא דרך להמשיך את השיחה – להסביר את עצמך, לנסח כתב הגנה, להתנצל, להראות למטופלת כמה אכפת לך ממנה וכמה מחשבה השקעת בה אחרי סיום הטיפול – כך הייתי נזהרת ואף מוותרת על הפרסום. השיחה ביניכם שייכת לקשר הטיפולי, וכל מסגרת אחרת שאין בה בהירות, פרטיות והדדיות, לא מתאימה ועלולה לפתוח פצעים שאין לך מושג לגביהם. כל עוד המטופלת לא יוזמת את חידוש השיחה, אין לך אלא לכבד את הגבול שהציבה.

הנקודה השנייה נוגעת לאפשרות שהמטופלת תקרא את המאמר ותזהה את עצמה בתוך אחד התיאורים, למרות מאמצי ההסוואה וההרחקה. חשוב לוודא שהמאמר – שאינו יכול אלא להציג את נקודת המבט והפרשנות שלך על האירועים – נזהר משפה לא אמפתית, מפסיכו-פתולוגיזציה, מהצגה מגמתית של חומרי הטיפול וממוקשים אחרים שעשויים לארוב לכותבי תיאורי מקרה. כדאי לנסות לקרוא את המאמר מעיניה של המטופלת ולשאול את עצמך האם היא עלולה להרגיש שהתיאור עושה לה עוול או מבטל את החוויה שלה. לאור רגישותו של המקרה ומאחר ששטחים עיוורים הם בלתי נמנעים, תוכל לתת לעמית – למשל, למדריך שפנית אליו בעקבות המקרה – לקרוא את טיוטת המאמר כששאלה זו לנגד עיניו. כתבת כי המטופלת האשימה אותך שהשתמשת בקשר ביניכם לשם סיפוק צרכיך האישיים: ראית את עצמך כמטפל מיטיב, בעוד שלהרגשתה טיפחת את פערי הכוח ביניכם באופן שהותיר אותה תלויה וחסרת ביטחון ביכולותיה. במצב כזה ראוי להיזהר עוד יותר מן האפשרות שגם כתיבת המאמר תחווה או תתפרש באופן דומה, כלומר כפעולה המשתמשת בחומרי הטיפול לשם סיפוקם של מאוויים אישיים.

וישנו עוד פער שכדאי להיות ער אליו: אתה שוקל לכתוב על מקרה שאתה רואה בו כישלון מקצועי, עבור אסופה העוסקת בכישלונות, אך ייתכן שהמטופלת מחזיקה בנרטיב שונה מהותית בנוגע למה שהתרחש ביניכם. בעוד שמבחינתך זהו סיפור על טיפול שהשקעת בו רבות, על כתמים עיוורים שלא זיהית בזמן, על טעויות ולמידה מהן, מבחינתה ייתכן שזהו סיפור על קשר טיפולי שהיו בו גוונים פוגעים ומחלישים, ועל הרגע שבו נאלצה להפסיק אותו. במלים אחרות, עצם המסגור “טעות” או “כישלון” עלול להיחוות על ידה כהתחמקות מהכרה בפגיעה.

אם תרגיש שהכתיבה מסתבכת, אולי תגיע למסקנה שעדיין לא נוצרה בתוכך פרספקטיבה המאפשרת להתבונן במקרה ממרחק מתאים. תהליכי העיבוד שלנו מבשילים בעתם, ולא תמיד ניתן לזרז אותם או להכתיב להם לוח זמנים חיצוני כמו דדליין להגשת פרק לספר. חשוב שתשאיר מקום גם לאפשרות הזו. לא כל למידה מן הניסיון הטיפולי יכולה להיות מתורגמת באופן ישיר לכתיבת מאמר או לתוצר מוגדר אחר. יש התנסויות מקצועיות שהלמידה מהן נשארת לזמן רב בתוכנו ונספגת באופנים שבהם אנחנו חושבים, מתבטאים, מטפלים ומדריכים. זה לא דבר של מה בכך.

===

מקורות שהוזכרו בטקסט:

(1) תומס אוגדן, “כתיבה אנליטית כצורה של בדיון”. בתוך האסופה “להתעורר לחיים בחדר הטיפולים”, בעריכת עמנואל ברמן. הוצאת עם עובד (2022). תרגם מאנגלית אסף שרירא.

(2) Govrin, A. (2025). Responsible creativity: combining clinical report and literary writing in the psychodynamic case study. Psychoanalytic Psychotherapy, 39(1), 20–39. DOI: 10.1080/02668734.2024.2414207.

תגובות

  • תודה לך נורית על תאור המקרה ותשובתך העשירה המרובדת לשאלה האתית. הנחת ההכוונה המסמנת את גבול ראוי, יחד עם הרציונאל האתי האנליטי, ההפניה לעולמו הפנימי של הכותב ולדינמיקה התוך נפשית שלו, כמו גם להשלכות האפשריות בשדה המעברי בינו לבין המטופלת פורשת מרחב אקספלורטיבי מהותי ומשמעותי המרחיב את הדעת ביחס להתמודדות עם שאלות אתיות נוספות. למדתי והשכלתי. תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לבלוג

הכנס אימייל