לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול
(8) במצבי הנוכחי אני כבר לא המטפל שהוא זקוק לו
כותב אורח: רני לוי*

אני עוסק בטיפול כבר שנים רבות, ובדרך כלל מצליח לאזן בין המחויבויות האישיות שלי לבין העבודה בקליניקה. לפני כשנתיים חלתה בת זוגי בסרטן. יש לנו ילד צעיר, שהיה אז בן חמש. הידיעה על המחלה הכתה בנו בהלם, וכל אחד מאיתנו התמודד עמה בדרכו. השתדלתי להיות עבורה ככל שיכולתי; ללוות, לתמוך ולעזור לה בהתמודדות היומיומית עם המחלה ועם הטיפול בה. בת זוגי התגלתה לי כפי שתמיד הכרתי אותה – אישה אמיצה, נחושה וחזקה. היא עברה ניתוח מורכב ולאחר מכן סדרת טיפולים כימותרפיים, והמשיכה להיאבק במחלה בכל כוחותיה.
במהלך אותה שנה מצאתי את עצמי מוותר כמעט לחלוטין על תחומי עניין, מפגשים חברתיים, חופשות והתפתחות מקצועית כדי להיות לצידה וכדי לדאוג לבננו. ההתמודדות כללה לא רק עומס רגשי, אלא גם משימות מעשיות רבות: תיאום בדיקות, קשר עם מערכת הבריאות, טיפול בטפסים, השגת תרופות וניהול שגרת החיים בבית. לעיתים הרגשתי שאני נדרש למלא בו זמנית תפקידים של בן זוג, הורה ומטפל עיקרי.
למרות הכול, הרגשתי שאיכות העבודה הקלינית שלי נשמרת. אמנם נאלצתי לעיתים לבטל או לדחות פגישות, אך הקליניקה הייתה עבורי מקום של יציבות ומשמעות. נעזרתי בטיפול האישי ובהדרכה כדי להתמודד עם השאלות שעלו בי לגבי יכולתי להמשיך ולטפל בתקופה שבה אני עייף, חרד ולעיתים מדוכדך לא פחות, ולעיתים אף יותר, מחלק ממטופליי. הרגשתי שהתמיכה המקצועית מאפשרת לי להמשיך לעבוד באחריות.
לפני מספר חודשים נראה היה שהמאבק נשא פרי, והבדיקות העידו על היעלמות המחלה. הרגשנו הקלה רבה והשתדלנו ככל יכולתנו לחזור לשגרת החיים. לצערי הרב, לאחר תקופה קצרה, בעקבות כאבים ובירור נוסף, התברר שהסרטן חזר, ובת זוגי נדרשה להתחיל סבב נוסף של טיפולים כימותרפיים.
בסבב הזה אני חווה את הדברים אחרת. היו רגעים שבהם לא הייתי בטוח שאצליח לעבור שוב את המסע הזה, לא כאדם ולא כמטפל. לאחר שיחות רבות בינינו והיערכות מחודשת, החלטנו להמשיך להיאבק ולהסתייע הרבה יותר במשפחה, בחברים ובאנשים נוספים שיסייעו בטיפול בבננו.
בתקופה הזו אני מתקשה במיוחד להמשיך לטפל במטופל שהזכרתי בתחילת דבריי. מדובר באדם בודד וחרד מאוד, הסובל מפחד עז ממפגשים חברתיים, מעימותים ומקשרים בין-אישיים קרובים. לאורך השנים הצלחנו לבנות קשר טיפולי משמעותי מאוד, ולאחר עבודה ממושכת הוא למד להיעזר בי גם בין הפגישות בשעות של מצוקה חריפה. לא אחת חשתי שהזמינות שלי עבורו אפשרה לו לעבור בשלום רגעים משבריים. בימים כתיקונם אני חווה את הטיפול הזה כמספק באופן מיוחד.
אלא שכעת אני מרגיש שאיני פנוי עבורו כפי שהייתי בעבר. כבר אירע שהמטופל ניסה ליצור איתי קשר בזמן שהייתי בעיצומו של מצב חירום רפואי עם בת זוגי, ולא יכולתי להשיב. במקביל, בתקופה האחרונה הוא החל לשתף בהופעתן של מחשבות אובדניות. אני תוהה אם יש קשר, מודע או לא מודע, לתחושה שלו שאני פחות זמין עבורו מכפי שהייתי בעבר.
אני מוצא את עצמי קרוע. מצד אחד, אני חושש שהמשך הטיפול במתכונתו הנוכחית עלול להוביל לאכזבות חוזרות ונשנות, לפגיעה באמון שלו בי או אפילו להחמרה במצבו, משום שאיני בטוח שיש בי כיום יכולת להעניק לו את מידת הזמינות הדרושה לו. מצד שני, המחשבה על הפסקת הטיפול דווקא עכשיו מעוררת בי דאגה גדולה עוד יותר. אני חושש שיחווה זאת כנטישה, שמצבו יתדרדר ושמחשבותיו האובדניות יתעצמו. מהפן האתי, אני תוהה על גבולות המחויבות שלי כלפי המטופל, על השאלה מתי לגיטימי לתת קדימות לצרכיי האישיים ולטיפול במשפחתי, ואפילו על השאלה באילו מצבים חלה עליי חובה לעצור טיפול שכבר אינו יכול לתת למטופל את מה שהוא זקוק לו.
*
מטפל יקר,
לפני הכול אני מבקש לאחל לבת זוגך החלמה מהירה ורפואה שלמה. התמודדות עם מחלה קשה ועם טיפול תובעני כל כך דורשת כוחות נפש אדירים. נראה מן התיאור שלך ומהערכתך לה שהיא אמנם ניחנה בכוחות כאלה. ולך אני רוצה לאחל ולהמליץ שתדע לשמור על עצמך בתוך כל ההתרחשות המאתגרת שאתה ומשפחתך עוברים כרגע.
ואולי כבר באיחוליי אלו נגעתי מבלי משים בשורש הדילמה שבה אנו עוסקים: המפגש בין החובה המקצועית שלנו לספק את הטיפול הטוב ביותר עבור מטופלינו, לבין החובה והזכות לדאוג לעצמנו ולמשפחתנו. זאת אכן דילמה, והיא עולה בעוצמה רבה בהתמודדות שלך עם השאלה למי עליך לתת קדימות.
הדילמה מופיעה בגרסאות שונות בעבודה הטיפולית: חופשות ארוכות של המטפל, היריון המטפלת, העברת הקליניקה לשכונה מרוחקת, נסיעה לשנת שבתון או מעבר לעיר אחרת: כל אלה הם שינויים המנכיחים את המתח בין צרכיהם של המטפל והמטופל, באופנים שעלולים לעורר התלבטות וקושי. ועם זאת, הם חלק בלתי נפרד מהחיים.
זהו כבר סבב שני של התמודדות של בת זוגך עם המחלה. אתה כבר יודע, פחות או יותר, למה לצפות. התקווה שהייתה בפעם הראשונה נמצאת גם עכשיו, אך קשה יותר להיאחז בה לאחר שהסבב הראשון לא צלח. השחיקה שלך נותנת בך את אותותיה – שחיקה שנובעת מן הקושי להיות עד לסבלה של בת הזוג, מן הטיפול בה, ובמקביל מן הטיפול בבנך ומהחזקת הקליניקה.
הדילמה שאתה מביא נוגעת למטופל אחד מסוים. מתוך תיאורך עולה כי מדובר באדם מנותק ובודד, שבמאמצים רבים ובהשקעה רבה הצלחת להפוך את הטיפול, ואותך כמטפל, לדבר טוב שהוא יכול להיעזר בו כדי להפיג את הבדידות ולהישען על הקשר הטיפולי. אנחנו מכירים את האמירה כי “אתה צריך רק חבר אחד כדי שיזכיר לך שאתה לא לבד”. לפעמים החבר הזה הוא המטפל.
מן הצד השני, נראה כי גודש המשימות המשפחתיות הולך ועולה, ואתה אכן צריך להיות פנוי עבור המשפחה, לא רק באופן פיזי אלא גם באופן נפשי. הדאגה למטופל שתלוי בך באופן משמעותי כל כך דורשת תשומת לב ומשאבים רגשיים שיש לך בדרך כלל, אך לא בתקופה הנוכחית.
האם הקונפליקט הוא בין טובת המטופל לבין טובת המשפחה? בהצגת הקונפליקט באופן זה “שכחתי”, אולי כפי שאתה שכחת, את הדמות המשמעותית השנייה מלבד המטופל – את עצמך. מן הדברים שכתבת אני מבין את הצרכים של בת הזוג שלך ואת מה שנדרש ממך כאב לבנך. אני גם יכול להבין באופן ברור את צורכי המטופל; נראה שיכולות האמפתיה הגבוהות שלך עוזרות לך לזהות צרכים אלו ולהעבירם ללא קושי. אך מה איתך? מה מצבך?
איפה אנחנו מעבירים את הקו? מתי מצבנו הוא כזה שכבר אינו מאפשר לנו להמשיך ולטפל באדם? ומתי עצם המשך הטיפול יפגע בנו, ומתוך כך, בבירור, יפגע גם במטופל ובאלה שסובבים אותנו ודואגים לנו?
אני מציע לחשוב על שלוש מערכות הכלה שפועלות בו-זמנית אצל כולנו. ליתר דיוק, מדובר במערכת אחת בעלת שלוש פנים:
א. מערכת המכיל–מוכל הפועלת אצל המטפל מבפנים.
ב. מערכות ההכלה שבין המטפל לבין סביבתו – משפחתו, חבריו, המטפל שלו והמדריך שלו.
ג. מערכת ההכלה שבינו לבין מטופליו.
שלוש מערכות ההכלה הללו יכולות להיות מאוזנות או בלתי מאוזנות, יציבות או לא יציבות, בהתאם לתנאי החיים ולנסיבות שבהן נמצא המטפל.
כאשר יש דרישה רבה להכלה מצד המטופלים, המטפל יכול להיעזר במערכות הכלה נוספות וכן בסביבתו כדי להיות מוכל ולהתמודד עם המצב. דבר דומה מתרחש כאשר המטפל נמצא במשבר שאינו קשור למטופליו, כמו המצב שבו אתה נמצא. במקרה כזה המטפל ייעזר במערכות ההכלה שלו כדי לשמור על איזון. זהו דבר שעל פי התיאור שלך מתרחש באמצעות הטיפול האישי, ההדרכה והעזרה שאתה מקבל ממשפחה ומחברים.
הפנייה שלך רומזת כי האיזון בין מערכות ההכלה, ביחס למטופל המסוים הזה, הופר, ואינו מצליח להתייצב אלא רק לסירוגין. לכן אתה חש איום על יכולתך להתמודד עם צרכיו של המטופל.
אולי אפשר לנסח מחדש את השאלה האתית. היא אינה רק התלבטות בין טובת המטופל לטובת המשפחה, אלא גם בין המחויבות להמשיך להיות עבור המטופל לבין האחריות להכיר בגבולות יכולתך בתקופה זו.
הדילמה האתית אינה מתנסחת כבחירה בין המטופל למשפחה, אלא מחייבת גם בחינה כנה של יכולתך לשאת באחריות הטיפולית בעת הזאת. האיזון יכול לבוא באמצעות תמיכה רבה יותר בך – יותר הדרכה וטיפול, יותר זמן פנוי אם הדבר מתאפשר – אך גם באמצעות תמיכה רחבה יותר בהחזקת המטופל, למשל בעזרת ליווי תרופתי עבורו, טיפול קבוצתי או סביבה מכילה אחרת שתוכל לתמוך במטופל ולסייע לך בטיפול בו.
עצם הפנייה שלך להתייעצות מעידה על כך שאתה ממשיך לבחון את מצבך המקצועי בכנות ובאחריות. אין בכך הוכחה שאינך יכול להמשיך לטפל, אלא עדות לכך שאינך מתעלם מהמגבלות שהמציאות כופה עליך.
רגע לפני החלטה לגבי הפסקת הטיפול, יש לשאול: האם איני יכול יותר להכיל את המטופל עקב חוסר איזון בין מערכות ההכלה שלי, כתוצאה ממחלת בת הזוג שלי? השאלה הבאה היא: האם עשית כל שביכולתך כדי לאזן את מערכת ההכלה שלך? ייתכן שגם לאחר שנעשו מאמצים להרחיב את התמיכה בך, הדבר עדיין אינו אפשרי מבחינה מעשית.
ואז ניתן לבדוק: האם יש עוד גורמים שיכולים לסייע לך בהכלת המטופל? והאם אפשר להציע אותם למטופל מבלי לערב אותו יתר על המידה בחייך האישיים? אם יש כאלה, כדאי להציע אותם למטופל. שינוי תנאי הטיפול ישקף את המציאות החדשה שבה ניתן לבחון מחדש את גבולות הזמינות, להרחיב את רשת התמיכה של המטופל, לשקול שיתוף של גורמי טיפול נוספים, ולהפוך את השינוי עצמו לנושא שניתן לחשוב עליו יחד בתוך הטיפול.
אפשר לומר לו:
“אני מתמודד כרגע עם סיטואציה משפחתית לא פשוטה שמצמצמת את היכולת שלי להיות זמין כפי שהייתי בעבר. אני כן יכול להציע פגישה נוספת ולחזור אליך אם תפנה בטלפון בטווח של מספר שעות ולא באופן מיידי.”
אפשר לומר גם:
“במצבי כרגע, אני מבקש שנשקול תמיכה נוספת עבורך, אולי טיפול קבוצתי או מסגרת אחרת שתוכל להיעזר בה בנוסף לעזרה שלי.”
עצם פתיחת הנושא והצעת השינויים יעלו בטיפול שאלות כגון: “מה קורה בינינו כאשר אני פחות זמין?”, “כיצד אתה חווה את השינוי?”, “מה הוא מעורר בך?”. הדבר יביא לבחינה מחודשת של תמות הקשורות ביחסים ביניכם ובתלות של המטופל בך, ויוכל להוות הזדמנות לעבודה על נושאים אלו.
והיה וכל האפשרויות האלה לא הועילו וחוסר האיזון נמשך, הייתי מציע לבדוק אפשרות של הפסקת הטיפול – לא בגלל חוסר מסוגלות, אלא מתוך אחריות הלוקחת בחשבון את הנסיבות המיוחדות שבהן אתה נמצא. ההפסקה והמעבר למטפל אחר ייעשו בליווי שלך ובאופן אחראי ותומך במטופל. זהו שלב רגיש במיוחד, ותהיה חשיבות רבה שבו הדברים יימסרו למטופל. יהיה חשוב להבהיר לו שהצרכים שלו ממך הם לגיטימיים – הוא אינו “יותר מדי” באופן כללי, אלא אתה הוא זה שיכולת ההכלה שלו הצטמצמה בעת הזאת.
האתיקה של המטפל אינה נבחנת רק בנכונותו לשאת את מטופליו גם בזמנים אישיים קשים, אלא גם ביכולתו להכיר ברגעים שבהם כושר ההכלה שלו עצמו נשחק. לעיתים דווקא ההכרה בגבול היא שמאפשרת לשמור על האתיקה של הטיפול. ההכרה בכך שאיננו יכולים להמשיך להחזיק את המטופל לבדו באותו האופן שבו החזקנו אותו בעבר אינה ביטוי לכישלון מקצועי, אלא לאחריות מקצועית.
==
* רני לוי: עובד סוציאלי (MSW), פסיכותרפיסט, מלמד ומדריך במסלול ויניקוט, ביון והעצמאים – פורצי דרכים, בבית ספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ובמרכז ויניקוט בישראל.
אתר: https://www.ranylevy.co.il/
התשובה לדילמה האתית מבוססת על המאמר:
לוי, ר’. (2016). פגיעה ביכולת ההכלה של המטפל עקב משבר בחייו האישיים: איום על הטיפול לצד אפשרות לצמיחה. מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, 7, 101–130.
ראשית, רפואה שלמה במהרה לזוגתך.
מבינה את הצורך להמשיך ולהיות המיכל המשמעותי העיקרי, יחד עם זאת, מאמינה שהרחבה של קשרים תומכים בקהילה חשובה מאד. זו הזדמנות לסייע למטופל מתוך עמדה של תוכנית טיפולית להרחיב גורמים אלו בחייו. מאחלת בריאות טובה ואיתנה