(5) משהו שעלול להזיק לי

לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול

(5) משהו שעלול להזיק לי

מאת נורית ענבר-וייס

הערה מקדימה: הטקסט עוסק בטיפול בנפגע טראומה וכולל התייחסות לחוויה של חשיפה למראות קשים.

אני פונה להתייעצות בעקבות התלבטות שעלתה בתקופה האחרונה בטיפול שבו עולים תכנים קשים. המטופל הוא בחור שנחשף למראות מזעזעים בשבועות שלאחר שבעה באוקטובר, כחלק משירות מילואים. לאחר מכן שוחרר וחזר לחיים האזרחיים. זמן מה אחרי תחילת הטיפול הוא הוכר כסובל מתסמונת פוסט-טראומטית. סבלו נוגע ללב.

בחודשי הטיפול הראשונים הוא הביא לפגישות נושאים שאינם קשורים ישירות לטראומה, אך בתקופה האחרונה החל להיכנס לתיאורים מפורטים של המראות שראה. התיאורים מוחשיים וגולמיים, גדושים ולא מאורגנים. לעיתים הוא עובר בקדחתנות בין קטעי זיכרונות כאילו הוא מצוי במעין טרנס, ללא רגעים של עצירה או התבוננות. קשה להבין ממנו מה קרה מתי ומה הוביל למה. נדמה שככל שהאירוע המקורי חמור יותר, כך התיאור שלו נעשה מפורט יותר, כמעט כפייתי. אני תוהה אם באמצעות התיאורים הוא מנסה שאחווה משהו מן החוויה האיומה שלו כדי שאוכל להבין אותו ולטפל בו טוב יותר, או שאולי הוא זקוק לכך שאהיה אתו שם, בתוך הזוועה.

באותם מצבים אני חווה תגובה גופנית, לעתים נסבלת ולעתים ממש חריפה. עולה בי בחילה ופעם אחת הרגשתי שאני עומדת להתעלף. התאפקתי מאוד לא לקטוע אותו, ורק קמתי ופתחתי לרווחה את החלון. נשמתי בהקלה כשהפגישה הסתיימה והוא קם ויצא מן החדר.

אחרי הפגישה נזכרתי בסדרת טלוויזיה שראיתי לפני כמה שנים, על האסון הגרעיני בצ’רנוביל. חשבתי על האנשים שנשלחו לבצע משימות שונות בסביבת הכור הפגוע, כדי לצמצם נזקים ולמנוע קטסטרופה גדולה יותר. הם סיכנו ולפעמים הקריבו את בריאותם למען הכלל. אין ספק שזו מטאפורה קשה מאוד וטראומה נפשית אינה דומה לקרינה רדיואקטיבית, אבל יש משהו בעוצמה של החומרים הנפשיים שמשפיע גם על מי שנמצא בקרבתם. אני חושבת שתחושת הבחילה שלי היא תגובה גופנית לחוויה של חשיפה למשהו רעיל, משהו שעלול להזיק לי והגוף מבקש לפלוט אותו החוצה.

אני מתלבטת בנוגע להמשך הטיפול. מצד אחד, אני מרגישה מחויבות עמוקה לסייע לבחור. מעבר למחויבות המקצועית, יש בי הכרת טובה גדולה כלפיו כאזרחית. אני חבה לו תודה על שירות המילואים והנכונות למלא תפקיד חיוני שכרוך במחיר אישי כבד. נראה שבטיפול עולים כעת חומרים שהמטופל לא היה מסוגל להיות איתם במגע בעבר, ואין לי ספק שהוא זקוק לנוכחות מכילה, מלאת חמלה ולא נרתעת. אני מבינה שהאופן הגולמי שבו הזיכרונות עולים עשוי להיות חלק מתהליך חיוני של עיבוד הטראומה.

מצד שני, כאמור, אני מוטרדת ממחיר החשיפה שלי לטראומה שלו. התחלתי לזהות בתוכי חוסר שקט לקראת הפגישות: אי נוחות בבטן, מועקה באזור החזה וניסיון להימנע ממחשבות על הפגישה הבאה. אני מפחדת שאם זה ימשיך כך ייגרם לי נזק נפשי, ומובן שבמצב כזה ממילא תיפגע גם היכולת שלי לטפל. בנוסף, אני לא לגמרי בטוחה האם מה שקורה בחדר הוא תהליך מיטיב של עיבוד, או שחזור שמציף את שנינו ולמעשה אינו תורם דבר.

 

מטפלת יקרה,

את נוגעת בשאלה חשובה על הרשות ואף האחריות שלנו, המטפלים, לשמור על נפשנו בתוך שדה הטיפול כאשר אנחנו נחשפים שוב ושוב למצוקה חריפה. המחויבות לטפל באדם אחר כרוכה תמיד גם באחריות לטפל בעצמנו; שלומנו ושלום האחר שזורים זה בזה, ואין צורך להקריב את האחד למען השני. עיקרון זה נכון בעולם הטיפול בטראומה, אך תקף גם בהקשרים נוספים שבהם עבודה טיפולית מתמשכת חושפת את המטפל לחומרי נפש קשים או למציאות קשה.

בעבודה עם טראומה, למטפלים אין אפשרות להימנע לחלוטין מחשיפה לחוויה הטראומטית של המטופל. הנכונות להתקרב למקומות הללו היא חלק מהותי מן העבודה ועשויה להוביל לרגעים יקרי ערך בטיפול ולהטבה במצבו של המטופל. השאלה שעל הפרק היא כיצד לעבוד עם הטראומה באופן אחראי שיגן עלייך משחיקה הדרגתית, מנזק נפשי ומפגיעה תפקודית. חשוב להיזהר מן הפיתוי להפוך את עצם היכולת להחזיק מעמד ולספוג עוד ועוד, למדד לאיכות הטיפול.

נראה שחלק מן הקושי שתיארת קשור לא לתוכן הטראומטי כשלעצמו, אלא לאופן שבו הוא נוכח בחדר – לגולמיות, לעודפות ולקונקרטיות של התיאורים. עדות על התנסויות טראומטיות יכולה ללבוש צורות שונות. לעתים האדם מצליח לספר על ההתנסות מתוך מרחק מסוים, מעמדה המאפשרת לו גם מידה של התבוננות רפלקטיבית על מה שאירע לו. המגע עם הזיכרון אמנם מעלה תחושות המזכירות את ההתנסות המקורית, אך בו זמנית הנפש נשארת נטועה בהווה ויודעת שמדובר באירוע שהסתיים. במצבים אחרים המרחק מן החוויה כמעט נמחק, כאילו האדם לכוד בתוכה ונידון לחוות אותה שוב ושוב מחדש.

כפי שכתבת, ייתכן שהמטופל מנסה בבלי דעת להכניס אותך פנימה אל תוך החוויה המסויטת, אולי כדי להפיג את הבדידות הקשה שהוא נתון בה. עם זאת, המשימה שלך כמטפלת אינה להיכנס אתו אל תוך הזיכרון הטראומטי ולשאת אותו אתו או אף במקומו, אלא למצוא מקום קרוב מספיק כדי להיות במגע עם החוויה, ורחוק מספיק כדי לעזור בעיבודה. המטרה היא לסייע למטופל להתמיר בהדרגה את רישומם של האירועים הטראומטיים לחומרים שאפשר לחשוב עליהם; לסייע לו להפוך את שברי הזיכרונות המופיעים כאילו הם מתרחשים שוב ושוב בהווה, לנרטיב שיש בו מוקדם ומאוחר, היגיון פנימי ומשמעות, ואפשר לשלבו בתוך סיפור החיים והזהות.

כדי לאפשר זאת כדאי להסיט את תשומת הלב באופן זמני מן התכנים אל הצורה, כלומר אל האופן שבו החומרים מופיעים בחדר. כשהמטופל נכנס לאחד מאותם מצבים של הצפה קשה, כדאי לעזור לו לחזור לוויסות באמצעות האטה והפניית תשומת הלב לכאן ועכשיו. תוכלי להזמין אותו להתבונן ברגע המעבר בין סיפור על אירוע לבין חוויה מחודשת שלו, ולשאול מה קורה לו כשהוא נכנס לרצף הקדחתני, מה משתנה בתקשורת ביניכם, והאם הוא מצליח להרגיש את נוכחותך כשהוא מוצף.

בנוסף, כדאי לבחון האם תנאי המסגרת הנוכחיים מאפשרים עבודה מיטיבה לאורך זמן, ולשקול במידת הצורך שינוי בתדירות המפגשים, תוספת של כלים טיפוליים, או הרחבה של המעטפת המקצועית ושילובם של אנשי מקצוע נוספים. לצד העבודה עם המטופל, התגובות הגופניות שאת מתארת מעידות על צורך ברור במרחב עיבוד נוסף עבורך מחוץ לחדר הטיפול, כגון הדרכה סדירה ותכופה או קבוצת עמיתים. מרחבים כאלה נועדו לסייע לך לשאת את העומס הרגשי, להבין מה בו פוגש אותך באופן אישי, וכן לבחון בעזרת אנשי מקצוע נוספים האם אופן העבודה בחדר משרת את צורכי המטופל, והאם נדרשות התאמות בטיפול. אולי תרצי גם לשקול הימנעות זמנית מקבלת טיפולים תובעניים נוספים, ככל שאפשר לדעת זאת מראש. לבסוף, לכולנו יש דרכים אישיות נוספות לשמירה על שלמותנו הנפשית – פרקטיקות רוחניות, גופניות וכן הלאה. השימוש בכל האמצעים האלה במשולב, הוא חלק בלתי נפרד מגישה אחראית שבתקווה תגן עלייך ועל המטופל כאחד, ותאפשר לך לשמור על נוכחות טיפולית ערה, שקולה ומווסתת.

*

אחרי שכל זה נאמר, חשוב לתת מקום לשאלה האם ישנם מצבים המצדיקים את הפסקתו של טיפול שנעשה קשה מדי למטפלת. זו שאלה רגישה, שנוגעת בעומק המחויבות שלנו למטופלים וגם בגבולותיה של אותה מחויבות. החלטה של המטפלת על סיום הטיפול בגלל תחושה אישית של קושי עלולה להיות פוגעת, במיוחד עבור מטופלים עם מאפיינים שהופכים אותם לפגיעים במיוחד. היא עלולה לחזק את אמונתו של המטופל שהוא כבד מנשוא, בלתי ניתן להכלה והרסני עבור האחר. כמה בדידות וייאוש יש במחשבה שאפילו מטפלת מקצועית לא הצליחה לשאת את הקשר אתו ובחרה לוותר עליו.

עם זאת, אני מאמינה כי מהלך כזה מוכרח להיות אפשרי, מעצם היותנו בני אנוש עם משאבים סופיים ומוגבלים. במקרים נדירים, מטפלת עשויה להגיע למצב שבו היא מרגישה כי על אף ניסיונות רציניים ליצור תנאים שיאפשרו להמשיך את הטיפול באופן מיטיב, היא אינה מסוגלת להמשיך להעניק למטופל טיפול ראוי, או שהמחיר שהטיפול גובה ממנה גבוה מדי (לעיתים משום שטיפול מסוים פוגש נקודות פגיעות או גבולות אישיים של המטפלת). כשמטפלת מגיעה למצב כזה עדיף לה ולמטופל שהטיפול יסתיים באופן מתוכנן ושקול, שכן החלופות כולן גרועות ומסוכנות יותר.

כמתרגלת יוגה למדתי שהרבה תאונות ופציעות מתרחשות ביציאה מתנוחה. מתרגל שנשאר זמן רב מדי בתנוחה מאתגרת ומאומצת, לעתים לא משאיר לעצמו די כוחות על מנת לצאת מהתנוחה באופן מבוקר ונשלט. לכן חשוב למתרגלים להבין שהיציאה היא חלק בלתי נפרד מביצוע התנוחה, הדורש מודעות וזהירות מיוחדת. כך גם בטיפול. מטפל שמגיע לקצה כוחותיו עלול בסופו של דבר להפסיק את הטיפול בבת אחת, בתהליך חד ומהיר מדי, ולגרום לתאונה מקצועית. לחלופין, הוא עלול להתחיל לסגת באופן הדרגתי ולא מודע – דרך ביטולים תכופים, ירידה בזמינות הרגשית או יצירת משבר ביחסים – מתוך תקווה שהמטופל יהיה זה שייזום את סיום הטיפול.

לכן, אם אחרי בירור מעמיק ופתוח בהדרכה ואפילו בטיפול האישי, מתגבשת אצל המטפל החלטה להפסיק את הטיפול בגלל הקושי שהוא מעורר אצלו, חשוב לעשות זאת באחריות, תוך הקדשת תשומת לב ומחשבה לכל שלביו של תהליך הפרידה: החל מן השאלה איך להסביר את ההחלטה למטופל ואיך לנהל את פגישות הסיום, וכלה בניסיון למצוא עבורו כתובת טיפולית אחרת ומתאימה יותר. בטיפולים שבהם המטופל נושא אתו חוויות של נטישה, פגיעה או טראומה בינאישית, סיום הטיפול דורש ניהול זהיר אף יותר, במאמץ לאפשר יותר עיבוד ופחות שחזור.

 

תגובות

  • תודה על הדברים
    מאוד חשוב לזכור לטפל במטפל
    העדויות מה 7/10 הן עדויות מהגיהנום
    נחשפתי לא מעט לסיפורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לבלוג

הכנס אימייל