לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול
(4) פעמוני אזהרה
מאת נורית ענבר-וייס

אחרי כשנתיים בטיפול, המטופל פגש באפליקציה אישה בת גילו והקשר ביניהם התפתח במהירות. בתוך חודשים ספורים הם החליטו להתחתן.
זמן קצר לאחר החתונה החלו להופיע בחדר תיאורים מטרידים, הנוגעים לאמירות והתנהגויות חריגות של בת הזוג, שיוצרות קושי רב בתוך היחסים. מן התיאורים עולה תמונה של תנודתיות רגשית, חשיבה בשחור-לבן, רגישות גבוהה מאוד לאכזבה או לתחושת פגיעה, ודינמיקה שבה המטופל מרגיש שהוא נדרש ללכת על קצות האצבעות. לא התרשמתי שבת הזוג היא אדם אכזרי או מתעלל, אבל בהדרגה התגבשה אצלי תחושה שהיא סובלת מפתולוגיה נפשית או אפילו מהפרעת אישיות כלשהי, שמשפיעה לרעה על חיי הנישואים.
השיחות בטיפול התחילו לקבל מבנה כמעט קבוע. שבוע אחר שבוע המטופל מגיע לפגישה ומתאר סדרת אירועים שמעוררים בי מועקה ודאגה הולכות וגוברות, ולאחר מכן מושך בכתפיו או נאנח ואומר משהו בנוסח “יהיה טוב…” או “אני מניח שבסופו של דבר נתרגל אחד לשני ונצליח לפתור את הבעיות האלה” או “טוב, ידוע שזוגיות זה דבר מסובך”. אני מרגיש שהוא מספר לי על הבעיות בזוגיות כדי שאעזור לו לראות את מה שהוא מסתיר מעצמו, אבל מיד ממהר להרגיע את עצמו, לטשטש או לסגור את מה שפתח. נדמה לי שהמחשבה שייתכן שטעה בבחירת בת הזוג היא בלתי נסבלת עבורו, ובתוכו מתנהל קונפליקט סוער, אם להרשות או לא להרשות לעצמו לדעת את האמת על הקשר.
למרות המתחים והוויכוחים הרבים ביניהם, שניהם רוצים ילדים. בגלל בעיה אצל אחד מהם יידרש לשם כך הליך רפואי פשוט יחסית, ושניהם ממהרים לשם. אני תוהה אם המטופל מרגיש שתינוק יעניק לו את התחושה שהנה יש לו בית ומשפחה כפי שתמיד רצה, וגם יאפשר לו להתמקד באבהות במקום בזוגיות. בנוסף, מדאיגה אותי המחשבה שהן בת הזוג והן המטופל מקווים במודע או שלא במודע, שהיריון יסתום את הגולל על ספקותיו של המטופל וייצב את הקשר, ולו בשל המחיר הגבוה של פרידה בשלב זה.
אני מרגיש קרוע. מצד אחד יש לי חשד שהמטופל נכנס לחיי נישואין אומללים, ואם לא אנקוט עמדה ברורה שכדאי לדחות מעט את המרוץ לתינוק ובינתיים לנסות לטפל בזוגיות, אהפוך לשותף פסיבי לבחירה הרסנית. אני חושש שבעתיד המטופל ישאל אותי: “אם ראית את זה כל כך בבהירות, למה לעזאזל לא אמרת? למה לא ניערת אותי?”. ואולי המטופל לא ישאל ולא יטיל עלי שום אחריות תורמת, אבל אני אייסר את עצמי.
מצד שני, אני לא חושב שיש לי זכות להתערב באופן ישיר בהחלטות חיים גורליות של אדם אחר. ברור לי שהמטופל מייחס לדעותיי משקל מיוחד מעצם היותי המטפל שלו. יש לי כוח רב בתוך היחסים, ועלי להשתמש בו בזהירות ובאחריות. מי אני שאדע מה טוב עבורו. המטופל לא אמר בשום שלב שיש לו התלבטות אמיתית בנוגע להמשך הקשר, וגם לא ביקש את עצתי. גם החוויה שלו בקשר הזוגי אינה אחידה. לפעמים הוא מבטא רגשות חיוביים כלפי אשתו, ונראה שעצם העובדה שהוא נמצא בקשר זוגי יציב לעת עתה, עונה עבורו על צרכים נפשיים עמוקים.
אני לא יודע מה נכון לעשות. במצבים אחרים יש זמן רב יותר לתהליכי ההבשלה של המטופל, ופחות משקל מונח על הכף. אבל כאן, מה יהיה אם המטופל יתעורר מאוחר מדי?
מטפל יקר,
אכן דילמה רצינית, שנוגעת בשאלות כלליות יותר על גבולות תפקידנו ואחריותנו. מתי המטפל מועל בתפקידו כשהוא נמנע מהצבעה על נקודות העיוורון של המטופל ומאפשר לו לקבל החלטות מוטעות? ומתי הניסיון להציל מפני טעות אפשרית עלול דווקא להזיק, או לכל הפחות לפגוע באוטונומיה של המטופל על חייו? אתה צודק בהצבעה שלך על הכוח שיש למטפל בתוך היחסים הטיפוליים ועל הצורך להכיר בו ולהשתמש בו בתבונה.
רבים מאיתנו מכירים שני קטבים שכל אחד מהם בעייתי בדרכו: מטפלים כריזמטיים וסמכותיים המתערבים בחיי המטופל באופן פטרנליסטי, מקטין, חסר גבולות ופרוע; ולעומתם מטפלים בעלי פרשנות מחמירה של עקרון הניטרליות, שנוקטים זהירות יתר ונמנעים מהבעת עמדה גם כשהמטופל זקוק מאוד לנקודת מבט חיצונית על הסבך של חייו. מטופליהם של הראשונים מרגישים לפעמים בדיעבד כאילו נחלצו מכת; מטופליהם של האחרונים עלולים לתהות בכאב אם למטפל לא היה מספיק אכפת מהם.
אפשר להבין את ההתלבטות שלך בנוגע להתייחסות ישירה לשאלת עיתוי ההיריון, על רקע ההתרשמות השלילית מן הדינמיקה הזוגית ומאישיותה של בת הזוג. ננסה ללכת בדרך הזו צעד צעד ולהתבונן על פנים שונות של הדילמה. ראשית, חשוב להיזהר מן הפיתוי להפוך אינטואיציה קלינית לידיעה מוצקה מדי. לא מדובר בטיפול זוגי ומעולם לא פגשת את בת הזוג אלא דרך עיניו של המטופל. כל זה מתרחש בתוך תקופה רגישה של תחילת חיי הנישואין, הסתגלות של בני הזוג זה לזה, מחשבות על מעבר להורות וחרדות הנוגעות לפוריות. גם אם יש יסוד סביר להתרשמות שמדובר באישה עם בעיות נפשיות רציניות, חשוב לזכור שזו בכל זאת רק השערה ולא אמת ודאית. יתר על כן, בגלל האמפתיה שלנו למטופלינו, לרבים מאיתנו יש נטייה להפריז בהערכת הבעיות הנפשיות של בני זוגם, ולהקטין מחומרת הקשיים שלהם עצמם.
בנוסף, המטופל לא בהכרח עיוור לבעיות של בת הזוג. ייתכן שהוא בחר בפשרה נפשית מורכבת: בזוגיות עם קשיים מהותיים שבכל זאת מציעה לו אפיק למימוש הרצון בשייכות, יציבות, ביתיות ואבהות. בחירה כזו לא תמיד מובילה לאומללות. יש זוגות עם קשיים משמעותיים שמוצאים דרכים לחיות ולהתפתח ביחד, ויש אנשים שמוצאים דרכים סבירות לחיות גם בתוך זוגיות מסובכת. כתבת שבת הזוג אינה אכזרית או מתעללת, והמטופל עדיין מבטא כלפיה רגשות חיוביים. נשאלת השאלה האם תוכל להשתחרר מן העמדה הפנימית שיודעת עבורו שהוא נמצא ביחסים הרי אסון. (אם לא, יהיה חשוב לברר האם הקושי נובע מחומרת התמונה שעולה מן התכנים שמביא המטופל, או מחוסר יכולת להשלים עם הפשרה שלו, מתוך היאחזות במשאלה לחיים טובים יותר עבורו).
כדאי לזכור שגם אם תאמר למטופל בצורה ישירה שלדעתך הוא עומד לעשות טעות גדולה, אין כל ערובה לכך שדבריך יגרמו לו לשנות את החלטתו, ואין ודאות שהחלטה אחרת בהכרח תיטיב אתו יותר. (לדוגמה, אין לדעת האם פרידה מבת הזוג תוביל את המטופל למציאת זוגיות בריאה יותר עבורו). במקום להתחבט בשאלה האם עליך להזהיר את המטופל, אולי מוטב לדבוק בניסיון לעזור לו לעשות עבודה פסיכולוגית, לחשוב לעומק על השאלות הגדולות של חייו ולהתקרב ככל האפשר למגע עם רגשותיו.
אני מציעה שתפנה את תשומת ליבו של המטופל לאופן שבו הוא מביא לשיחה אירועים בעלי אופי מדאיג, ואז ממהר לטשטש את משמעותם. דרך ההצבעה החוזרת על אירועים כאלה בחדר, תוכל לנסות להעלות למודעותו של המטופל את הקונפליקט שלו בנוגע למגע עם המציאות הפנימית שלו, ואולי את התקווה הלא מודעת שלו, שאתה תעזור לו להפוך את האמת הרגשית למשהו שאפשר לשאתו. אפשר לשאול אותו מה קורה בתוכו בתנועה החוזרת של התקרבות לתכנים מטרידים והתרחקות מהם, כמו מי שפותח מעט את המגירה ואז ממהר לסגור אותה. בהמשך לכך, אפשר לעודד אותו לחשוב על משמעות הדחיפות שבה בני הזוג מקדמים את נושא ההיריון, ולציין בפניו שישנה שונות בין זוגות עם נתונים דומים: גם אם נדמה שישנן סיבות אובייקטיביות להזדרז, העמדה בשאלות כאלה אף פעם לא נגזרת באופן אוטומטי מן העובדות. תמיד יש בה פן של משמעות סובייקטיבית. בהקשר זה, אפשר גם לשאול כיצד הוא מדמיין את היחסים הזוגיים במהלך ההיריון העתידי ולאחר הלידה.
אם תרגיש שיש מקום לאמירה ישירה יותר מצדך, כדאי שתהיה זו אמירה הנוגעת לחוויה הרגשית שלך, למשל, “כשסיפרת על האירועים האחרונים עם בת הזוג, שמתי לב שעולות אצלי תחושות של מועקה ודאגה”. אמירה מסוג זה, אם היא נאמרת ללא כוונות נסתרות, עשויה להיות דרך להכניס אל מרחב החשיבה המשותפת רגש שהמטופל הפקיד אצלך בלא יודעין, משום שהוא עצמו עדיין אינו מסוגל להכיר בו ולשיים אותו.
מובן שגם כאן נדרשת זהירות. בתוך היחסים הטיפוליים, גם הבעת דאגה עלולה להיחוות כעצה או אזהרה מוסווית. התערבות טובה היא כזו שאינה מבקשת להוביל את המטופל בכיוון מסוים, אלא רק להרחיב את יכולתו לחשוב על חייו.
אחרי כל זה, ייתכן שהמטופל בכל זאת יקבל החלטה שתוביל לתוצאות לא טובות עבורו. אין לנו שליטה על כך. הדילמה מפגישה אותנו עם הצורך ללמוד לשאת את האפשרות שהמטופל יבחר בחירות גרועות ויקבל החלטות שגויות; לשאת זאת לא מתוך חוסר אכפתיות וגם לא בגלל זהירות יתר, אלא מתוך ענווה והכרה בריבונות של המטופל על חייו, בגבולות תפקידנו כמטפלים, וביכולתנו המוגבלת מאוד להשפיע על חייו ובחירותיו של אדם אחר.
כתיבת תגובה