ציוני דרך בהיסטוריה של האיגוד – מהקמה בבית אריאלה 2013 ועד ימינו אנו|9.2024
דף הבית / ניוזלטרים / עדכוני חודש ספטמבר 2024 / ציוני דרך בהיסטוריה של האיגוד – מהקמה בבית אריאלה 2013 ועד ימינו אנו|9.2024
הכנס הרביעי של האיגוד – מיניות ופוגענות בעידן Me Too
מאת: צינה גז
הכנס הרביעי של האיגוד עסק בנושא כאוב ורחב שנלקח מתוך מארג החיים עצמם – מיניות ופוגענות בעידן ה- MeToo. הוא התקיים ב-1 ביוני 2018, באולם “אלון כנסים”, מרכז ארץ ישראל היפה, ת”א.
דינה נכטיגל, כהנה אז כיו”ר האיגוד וניר ישראלי כיו”ר ועדת ההשתלמויות (תפקיד שהוא משמש בו גם בימים אלו). בדברי הפתיחה שלו דיבר ישראלי על כך שלכל תחום וגישה בפסיכותרפיה נחוצה עמדה אודות מיניות האדם, ועל כך שאין עוררין על מרכזיותה של המיניות בחוויה האנושית כמו גם בתרבות האנושית. ישראלי ציין שאחת מכל שלוש נשים ואחד מכל ששה גברים עוברות ועוברים פגיעה מינית – מה שמעיד על חומרת הבעיה והנפיצות שלה. כבר מספר עשורים מבקשת תנועת Me Too לחשוף ולפעול נגד האלימות המינית, בעיקר כשהיא מופעלת נגד אוכלוסיות מוחלשות או במסגרות של יחסי מרות.
כאן תוכלו לשמוע את דברי הפתיחה של ניר ישראלי לכנס Me Too
בכנס זה נפרשה תמונה רחבה הנוגעת להיבטים רגשיים, חברתיים תרבותיים ומוסריים הקשורים למין, מיניות ופוגענות. דוברי הכנס התייחסו לסוגיות אלו ממגוון נקודות מבט:
ד”ר צביה זליגמן – על גילוי עריות, פגיעה מינית והשתקה מצד אלה האמורים להגן, ועל האופן בו מבקשת הנפש להתרחק מהטראומה.
הדס שטייף – על ההיבט הציבורי במקום בו בית המשפט אינו יכול לפעול מההיבט הפלילי, במקום זה יכול הציבור לפעול. על הקושי להעיד בבית המשפט שנים ארוכות עד שנמצאת היכולת לדבר.
רועי סמנה – על האירוטיקה בחדר הטיפולים. על מתן לגיטימציה לדבר על מיניות ותשוקה שהם חלק מהקיום האנושי. גם אם מתאפשר שיח כזה הוא נעשה ממקום גבוה, ויוצר ריחוק.
תמיר אשמן – על פגיעות מגדרית המתרחשת כאשר התינוק בן ימים אחדים, על הסללה מגדרית הפוסלת ביטוי כאב גברי ומובילה לניכור רגשי.
חני סידיס – על רב תרבותיות בטיפול, על הדרך להכיר במאפיינים ובמצע הייחודיים של כל תרבות של כל מטופל ומטופלת.
לצפייה בסרטוני ההרצאות בכנס
סיקור ההרצאות:
הרצאה ראשונה – “הנה היה כלא היה” : תהליכי זיכרון בעקבות טראומה מינית.
הועברה ע”י ד”ר צביה זליגמן פסיכולוגית קלינית ומדריכה, מנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית במרכז הרפואי תל אביב. מרצה באוניברסיטת תל אביב, ערכה יחד עם פרופ’ זהבה סולומון את הספר “הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות”, ויחד עם ד”ר עפרה אשל את הספר “היה או לא היה: כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול”.
זליגמן התחילה את הרצאתה עם אחת השאלות ששבה ועולה ביחס לפגיעה מינית, והיא כיצד יתכן שקורבנותיה אינם זוכרים במדויק ובמקרים רבים אינם זוכרים כלל, למשך תקופות זמן ניכרות, אירוע כה טראומטי.
בהרצאה זו דנה זליגמן בתהליכי הזיכרון המורכבים בעקבות אירועים טראומתיים ופגיעות מיניות בפרט. הסבירה שבמצבים אלו מנגנוני ההתבוננות והתיעוד של נפגע הטראומה קורסים, ומתחוללים שינויים פיזיולוגים ופסיכו-ביולוגים, המשבשים מערכות תגובה, קליטה, עיבוד מידע וזיכרון.
מנגנונים של מחיקה ופירוק פועלים הן בזמן הפגיעה והן לאחריה, ומונעים תהליכים של עיבוד ואינטגרציה. כך שהמציאות של הטראומה נרשמת באופן שונה מאשר חוויות אחרות, ונשמרת במחוזות מנותקים, מופרדים ומורחקים של התודעה. החוויה הטראומטית, על אף שנחרטת בנפשם של השורדים, נותרת חמקמקה ועמומה. גם שנים לאחר שהתרחשה, היא חומקת כל ייצוג בשפה או במערכות סימבוליות אחרות. גם כאשר קיים זיכרון של פגיעה, מדובר לרוב בזיכרון חלקי, מנותק מהקשר, רגש או משמעות.
בהרצאה היא דנה במאפיינים הייחודים של זיכרון טראומתי המתפתח בעקבות אירועים טראומתיים חמורים וממושכים, תוך התמקדות בטראומת גילוי העריות. גילוי עריות היא פגיעה מינית שנעדרת אף משיח ה- Me Too, על אף שכיחותה הרבה והרס חיי קורבנותיה. לבסוף מציעה זליגמן עמדה טיפולית ועקרונות טיפול בעקבות הופעת זיכרונות טראומתיים בטיפול.
הרצאה שנייה – מין Too – קריאה להחזרת המיניות לשיח הטיפולי.
הועברה ע”י רועי סמנה, פסיכולוג קליני מומחה, מרצה בתוכנית לפסיכותרפיה של אונ’ בן-גוריון, מרצה ומדריך בביה”ס לפסיכותרפיה “תמורות” (אונ’ בר-אילן) ובתוכנית לפסיכותרפיה של מרכז ויניקוט. מאמרים וסקירות רבות פרי עטו פורסמו באתר “פסיכולוגיה עברית” ובכתב-העת “שיחות”. מטפל במבוגרים ונוער בקליניקה פרטית.
בהרצאה זו סמנה מבקש לבחון את האופן בו המיניות והארוטיקה נכנסות לחדרי הטיפול שלנו או מושלכות החוצה, לבדוק כיצד היבטים אלו תורמים לתהליך הטיפולי או מעכבים אותו ובעיקר שם דגש על השפעת העברה-הנגדית של המטפל או המטפלת על מרחב השיח המיני.
בדבריו ציין כי אנו נתקלים במהלך עבודתנו הקלינית בלא מעט ביטויים של מיניות ויצריות, חלקם גלויים וחלקם עצורים ומוסווים, אך התאוריה הפסיכואנליטית, ששמה שמה דגש על יצריות ומיניות בתחילת דרכה, עברה במהלך השנים סירוס. סמנה מזכיר את קארן מרודה, תאורטיקנית התייחסותית, המציינת שמטופלים רבים מסרבים לדבר על רגשותיהם המיניים לגבי המטפל/ת.
אבל גם לא מעט מטפלים אינם בטוחים אם יש צורך להכניס את “השדים הארוטיים” לחדר ומעדיפים להותיר את התשוקה שתוקה. לטענתו, גם בהדרכה נדמה שיותר מדי פעמים המיניות לא מוצאת מקום: מטפלים/ות חוששים/ות שיובנו שלא כהלכה, שייתפסו באופן לא מחמיא, והתוצאה היא שלעיתים קרובות הם חווים מעבר חד מהאינטימיות שבחדר הטיפול לבדידות שבהתמודדות עם תכנים שלא זוכים לעיבוד משותף.
הרצאה שלישית – בין MeToo ל- MenToo – על פגיעות מיניות ומגדריות והשפעתן על המיניות הגברית.
הועברה ע”י תמיר אשמן, MSW, שהחל את עבודתו הטיפולית עם גברים בשנת 1996 כשפתח קבוצה טיפולית לגברים במרכז גליקמן לטיפול ומניעת אלימות במשפחה בתל אביב.
הוא פיתח טכניקות התערבות ייחודיות בגברים ואף מופע מוזיקלי העוסק בגבריות ואבהות. במקביל לעשייתו הטיפולית, תמיר משמש כמרצה ללימודי גברים ולטיפול קבוצתי בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. סמינר הקיבוצים ובבית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים, ומנהל יחד עם בת זוגתו, מאיה בן יעקב, קליניקה ומרכז הכשרות המשלב עבודת גוף בתל אביב.
בהרצאתו מעלה אשמן את השאלה – האם תתכן תופעה מקבילה של סולידריות של גברים (ונשים) ביחס לטראומות מיניות ומגדריות אותם עוברים בנים-גברים? כפי שיצרה תנועת Mee Too במשך עשורים רבים ביחס לפגיעות מיניות בקרב נשים.
בדבריו ציין כי התרבות הפטריארכלית פיצלה בין המינים וזרעה ביניהם עויינות רבת שנים. האישה נענשה עונש קשה מנשוא – “ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך” (בראשית ג’ 16).
אך אשמן קורא להביט אל העבר השני במשוואה, זהו גם עונשו הטרגי של הגבר, המקבל כגזרה משמיים את עליונותו השתלטנית על האישה. “השליטה הינה העיוות של האהבה” כתבה ג’סיקה בנג’מין ב’כבלי האהבה’. התרבות המגדרית המסורתית מובילה גברים רבים להמיר את צורכי התלות והאהבה לצורכי שליטה ורכושנות.
גברים אמורים חברתית להתגבר ולשלוט על רגשותיהם, לבוז לפגיעותם, ולסבול מאילמות סלקטיבית. איך חניכה חברתית שכזו משפיעה על מיניותם של גברים? באמצעות דוגמאות משלושה מטופלים מהקליניקה מציע אשמן התבוננות על ‘טקסי חניכה’ של בנים ונערים לעולם המיני, נוגע בטראומות מיניות בקרב בנים, התמכרות למין וזנות. ומהצד השני, מנסה לחפש אחר שפה למיניות גברית בריאה. עד כמה הגברים יודעים לדבר את המיניות שלהם במערכות יחסים? ועד כמה נשים מעוניינות ללמוד על עולם מורכב זה?
הרצאה רביעית ואחרונה – “את החוויה שלי הם לא מבינים” – רב תרבותיות בטיפול בפגיעות מיניות.
הועברה ע”י חני סידיס, M.A, תרפיסטית בתנועה, פסיכותרפיסטית ומרפאה בעיסוק. בוגרת בית בספר לטיפול באמצעות אמנויות באוניברסיטת חיפה, ו”מרכז שילוב” לפסיכותרפיה משולבת גוף-נפש-רוח. חברה באיגוד הרב תחומי לפסיכותרפיה.
במשך שנים אספה ידע נרחב וייחודי על אודות תרבות יוצאי אתיופיה ועל פגיעות מיניות בנשים בעדה. עבודה זו הפכה למפעל חיים, והתפתחה והורחבה לעיסוק ברב-תרבותיות במרחב הטיפולי, ובחשיבות הרגישות התרבותית בקשר בין המטפל למטופל. כיום מטפלת בקליניקה פרטית בחיפה בילדים, מתבגרים ומבוגרים, מרצה, מעבירה סדנאות בתנועה למטפלים, ומדריכה אנשי מקצוע במסגרות שונות. משמשת עדה מומחית בבתי משפט למען נשים יוצאות אתיופיה הזקוקות לסיוע משפטי.
בהרצאתה סידס מציעה התנסות קצרה בעבודתה עם הקהילה האתיופית בה היא מדגימה את הקשר המרתק בין התרבות למיניות ולדפוסי התנועה התרבותיים והחוויה הרגשית המתרחשת בהם. במהלך ההרצאה היא נותנת דוגמאות מעדויותיהן של נשים יוצאות אתיופיה שנפגעו מינית והיבטים תרבותיים הקשורים לגוף ולמיניות בתרבותן.
סידס דיברה במבוא להרצאתה על כך כי גופנו מספר את סיפור חיינו, באמצעותו אנו מדברים וחווים את קיומנו האנושי והוא תמיד תוצר תרבותי של החברה בה אנו חיים. התרבות משפיעה, מחלחלת ופועלת דרך הגוף בין אם במודע או בלא מודע. הקודים התרבותיים נטמעים בזיכרון התחושתי-תנועתי של גופנו, ויוצרים דפוסי תנועה ייחודיים לכל אחד מאתנו. בדפוסים אלו מתרחשת חוויה רגשית משמעותית המעצבת את האופן בו אנו חווים את העולם ומגיבים אליו, מעניקים משמעות לחיינו ויוצרים קשרים עם אחרים. באופן זה, גם המיניות שלנו היא תוצר תרבותי, ופגיעה מינית מוגדרת אחרת בכל חברה ותרבות.
בתרבויות מסורתיות, כמו בקרב קהילת יוצאי אתיופיה, תופעת הפגיעה המינית מושתקת במיוחד, ואפופת טאבו ומסתורין. בקהילה זו קיימים קודים תרבותיים ומאפיינים חברתיים ייחודיים סביב התופעה. אלה אינם מאפשרים להכיר במעשה של פגיעה מינית, להכיר בנפגע כראוי לטיפול, ובפוגע כראוי לענישה, ולהיעזר בטיפול המוצע כיום בישראל.
דברי הסיכום נאמרו ע”י ד”ר גדעון מנדה – מנהל שותף התוכנית לפסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי, בסמינר הקיבוצים, אחד ממייסדי איגוד ישראלי רב תחומי לפסיכותרפיה וחבר פעיל בוועדת הקבלה של האיגוד.
מנדה ציין כי בכנס קבלנו תמונה רחבה הנוגעת בהיבטים הרגשיים, הקוגנטיביים, החברתיים, התרבותיים הנוגעים במיניות ובפוגענות מינית אך לא פחות מכך מסר הקשור לכבוד הדדי.
מסר משמעותי על הצורך, החובה והיכולת לכבד את מקומם ומקומן של הא.נשים איתם אנחנו חולקים את המרחב שלנו, לא רק בשדה הטיפולי אלא כבני אדם בעולם.
עוד ציין מנדה בדבריו, כי העובדה שכנס זה הדן בפוגענות מתקיים דווקא באיגוד שמאמין בגוונים רבים של פסיכותרפיה, איגוד ישראלי רב תחומי לפסיכותרפיה, מלמדת כי יש גישות רבות ומגוונות לסיוע לאנשים החווים פגיעה מכל סוג. וכי גם בהבט המקצועי אנו מאמינים ביכולתן של גישות טיפוליות שונות לדור במרחב משותף.
מנדה סיכם כי אלו הם חלק מערכי האיגוד והם נמצאים בהלימה לערכים החברתיים בהם אנו מאמינים. לדבריו, כנס זה ממחיש את צמיחתו והתבגרותו של האיגוד ואת יכולתו להיות – קיים, איכותי, מקצועי ומופעל על ידי דור שאינו רק מדור מייסדי האיגוד.