מיניות ופוגענות בעידן MeToo#

מיניות ופוגענות בעידן MeToo#

calendar 01/06/2018
location ישראל יפה בפארק שדרות רוקח 80 – פארק הירקון, תל אביב

בכנס נפרשה תמונה רחבה הנוגעת להיבטים רגשיים, חברתיים תרבותיים ומוסריים הקשורים למין, מיניות ופוגענות.

ד”ר צביה זליגמן – על גילוי עריות, פגיעה מינית והשתקה מצד אלה האמורים להגן, ועל האופן בו מבקשת הנפש להתרחק מהטראומה.

הדס שטייף – על ההיבט הציבורי במקום בו בית המשפט אינו יכול לפעול מההיבט הפלילי, במקום זה יכול הציבור לפעול. על הקושי להעיד בבית המשפט שנים ארוכות עד שנמצאת היכולת לדבר.

רועי סמנה – על האירוטיקה בחדר הטיפולים. על מתן לגיטימציהלדבר על מיניות ותשוקה שהם חלק מהקיום האנושי. גם אם מתאפשר שיח כזה הוא נעשה ממקום גבוה, ויוצר ריחוק

תמיר אשמן – על פגיעות מגדרית המתרחשת כאשר התינוק בן ימים אחדים, על הסללה מגדרית הפוסלת בטוי כאב גברי ומובילה לניכור רגשי.

חני סידיס – על רב תרבותיות בטיפול, על הדרך להכיר במאפיינים ובמצע היחודיים של כל תרבות של כל מטופל ומטופלת.

סיקור הכנס

הקדמה

ביוני 2018 התקיים הכנס השנתי של האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה, אשר עסק בנושא הכאוב והמורכב של התרבות המינית המאפיינת את תקופתנו, ובמרכזה תנועת MeToo. את הכנס השנתי החמישי של איגוד ישראלי רב-תחומי לפסיכותרפיה, פתחו דינה נכטיגל, יו”ר האיגוד, וניר ישראלי, יו”ר ועדת השתלמויות. בדברי הפתיחה שלו, ציין ניר ישראלי כי התחום המיני נוגע באותם המימדים בהם אנו עוסקים בטיפול – המציאות, הפנטזיה והיחסים הבין-אישיים, אשר קשורים הדוקות להקשר של תרבות ומקום מסוימים. במהלך הכנס הרצו ד”ר צביה זליגמן, הדס שטייף, רועי סמנה, תמיר אשמן, חני סידיס וד”ר גדעון מנדה.

“הִנה היה כְּלֹא היה”: תהליכי זיכרון בעקבות טראומה מינית – ד”ר צביה זליגמן

* לבקשת המרצה, ההרצאה לא צולמה. כאן מובא תקציר של עיקרי הדברים.

זליגמן פתחה את הרצאתה בהתייחסות אמביוולנטית לקמפיין MeToo. היא הצרה על כך שלמרות שמהפכת ה- me too מייצגת כביכול אג’נדה פמיניסטית, היא ממשיכה להיות מחוייבת לסדר הפטריארכלי, אשר מפריד את המשפחה מסדר היום החברתי. בכך, לדידה, מהפכה זו משמרת את השתיקה וההשתקה של תופעה נרחבת וחמורה ביותר – פגיעה מינית בתוך המשפחה (כלומר, גילוי עריות). זליגמן טענה כי הפספוס הוא כפול; ראשית, משום שאוכלוסייה שלמה של נשים וגברים שנפגעו כילדים במקום שאמור להיות המקום הבטוח ביותר עבורם, שוב נדחקת אל מחוץ לשיח, ושנית, משום שיש לנו הרבה מה ללמוד דווקא דרך התבוננות בדינמיקת הפגיעה המינית בתוך המשפחה.

המשך ההרצאה עסק בהרחבה במאפיינים הייחודים של זיכרון טראומתי, ובמיוחד בעקבות טראומת גילוי העריות. זליגמן הסבירה שלנפגעי טראומה מינית קשה לספר על הפגיעה גם שנים רבות לאחריה. ילדים שנפגעו מינית עושים כל שביכולתם לא לדעת את הפגיעה, שכן נפשם אינה מסוגלת לשאת את הידיעה שהאדם האמור להגן ולאהוב הוא גם הדמות הפוגעת. לכן, מנגנונים של מחיקה ופירוק פועלים הן בזמן הפגיעה והן לאחריה, ומונעים תהליכים של עיבוד ואינטגרציה. המציאות של הטראומה נרשמת בזיכרונם באופן שונה מאשר חוויות אחרות, ונשמרת במחוזות מופרדים ומורחקים של התודעה. כך, החוויה הטראומטית נותרת חמקמקה ועמומה, חומקת מכל ייצוג בשפה.

בדומה לסיטואציה הטיפולית בנפגעות הטראומה עצמן, גם להרצאתה של זליגמן היה להאזין בקשב רב, בפתיחות ובסבלנות, לתת למילים להיכנס ולהתמקם בעדינות בנפש, ולאפשר להן ליצור מסלולים חדשים של הבנה וחוויה, אשר כמו במעשה ידי אומן מבקשים לרקום ולחבר מחדש את המפוצל והמנותק. הגם שניכר שההרצאה מתבססת על עמודי תווך תאורטיים ומחקריים מוצקים, הרי שכוחה הגדול – ובאופן המהדהד את המפגש הטיפולי – הוא בליצור סיפור שלא סופר. זהו איננו סיפור של עובדות, כי אם של חווית הניצול, הבגידה, חוסר אונים תהומי ושל בדידות קטסטרופלית. כך גם בהרצאה, ציטטה זליגמן באופן מכמיר לב, לעיתים בקול סדוק, קטעים ושברי מילים שאמרו לה מטופלות ומטופלים.

עמדתה הטיפולית של זליגמן קוראת לנו להקשיב ולהיות מוכנים להיות באזורי הודאות והספק ובו בזמן להתעקש על חיפוש אחר אמת היסטורית. תפקידנו כמטפלים וכמטפלות אינו להבין בכוח או להכריע היכן שתהליכים דיסוציאטיביים אינם מאפשרים ידיעה; עלינו למצוא דרך לאמת אשר רושמת גם את הבלתי אפשרות לדעת ואת המחיקה של הידיעה. בעוד שנדרשת מאיתנו עמדה טיפולית שמבוססת על אמון במטופלת, אין זה מתפקידה ומיכולתה של המטפלת לאשר את הזיכרון וגם לא לשלול את תקפותו. ישנן דרכים אחרות שמאפשרות לנו להביע את האמון שלנו במטופלת מבלי להכריע מה ודאי עבורה, למשל, על ידי מתן תוקף לחוויות המשתחזרות בזמן הפגישה. דרך אופנות זאת של קשב ומתן תוקף, נפגע הטראומה הופך לסובייקט נוכח שיש לו יכולת לספר את סיפורו כסיפור מן העבר, ולזכור את עצמו כמי שהיה שם וניצל.

מין Too: קריאה להחזרת המיניות לשיח הטיפולי – רועי סמנה

* לבקשת המרצה, ההרצאה לא צולמה. כאן מובא תקציר של עיקרי הדברים.

ביטויים מיניים מצד מטופלים, לא כל שכן התנהגותיות מיניות, נתפסות בימינו כחלק מהאקלים החברתי כביטוי של צרכים ראשוניים. העובדה כי החושניות ואולי אף המיניות, גם היא ראשונית, נשתכחה מן הלב. אנו נתקלים במהלך עבודתנו הקלינית בלא מעט ביטויים של מיניות ויצריות, חלקם גלויים וחלקם עצורים ומוסווים, ואולם, התאוריה הפסיכואנליטית, ששמה שמה דגש על יצריות ומיניות בתחילת דרכה, עברה במהלך השנים סירוס. לא רק שמטופלים רבים מסרבים לדבר על רגשותיהם המיניים לגבי המטפל/ת, כפי שמציינת קארן מרודה, תאורטיקנית התייחסותית, גם לא מעט מטפלים אינם בטוחים אם יש צורך להכניס את “השדים הארוטיים” לחדר ומעדיפים להותיר את התשוקה שתוקה. אף בהדרכה נדמה שיותר מדי פעמים המיניות לא מוצאת מקום: מטפלים/ות חוששים/ות שיובנו שלא כהלכה, שייתפסו באופן לא מחמיא, והתוצאה היא שלעיתים קרובות הם חווים מעבר חד מהאינטימיות שבחדר הטיפול לבדידות שבהתמודדות עם תכנים שלא זוכים לעיבוד משותף. כמטפלים, אנחנו יכולים להתפלסף באופן אינטלקטואלי על ליבידו, אך מה עם החיוּת? עד כמה הדיבור המיני, אם בכלל מתאפשר כזה, מצליח לקרום עור וגידים, בשר ואיברים, בחדר הטיפול? בהרצאה זו סמנה ביקש לבחון את האופן בו המיניות והארוטיקה נכנסות לחדרי הטיפול שלנו או מושלכות החוצה, ולבדוק כיצד היבטים אלו תורמים לתהליך הטיפולי או מעכבים אותו, בדגש על השפעת העברה-הנגדית של המטפל או המטפלת על מרחב השיח המיני.

סרטונים מהכנס