(6) אני חושב שהמטופלת על הרצף.
מה אם היא לא רוצה לשמוע?

לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול

(6) אני חושב שהמטופלת על הרצף. מה אם היא לא רוצה לשמוע?

מאת נורית ענבר-וייס

 

אני מבקש להתייעץ אם לשתף את המטופלת בהשערה שעלתה אצלי במהלך הטיפול ועשויה להשפיע במידה רבה על האופן שבו היא מבינה את עצמה. המטופלת, כבת 30, עובדת כאנליסטית. היא פנתה לטיפול בעקבות תחושות של בדידות, תשישות פיזית ודימוי עצמי נמוך. במהלך הטיפול התברר שהיא משקיעה מאמץ רב כדי להבין את העולם החברתי ולהתאים את עצמה אליו. היא מתארת תחושה שהיא צריכה ללמוד באופן מודע דברים שאנשים אחרים עושים באופן טבעי – לנהל אינטראקציות חברתיות במקום העבודה, לקרוא בין השורות, להבין ניואנסים חברתיים וכוונות שאינן נאמרות במפורש.

ככל שהטיפול התקדם עלו פרטים נוספים שמשכו את תשומת לבי: היסטוריה של תחושת שונות ובדידות החל מן הילדות המוקדמת, רגישויות חושיות יוצאות דופן, צורך גבוה בסדר ושליטה, נטייה לנוקשות מסוימת בחשיבה, ופער בין יכולותיה הקוגניטיביות הגבוהות לבין הקושי שלה להבין מצבים בינאישיים מורכבים. היא אדם מוסרי, אכפתי וישר, אך נראה שהיא נשענת יותר על עקרונות וכללים ופחות על קריאה אינטואיטיבית של רמזים רגשיים וחברתיים. מדי ערב היא מבלה כמה שעות לבדה, במשחק מחשב המוקדש לתכנון ובנייה של ערים מורכבות. כשנמנע ממנה לשחק בו בגלל ארוחה משפחתית או אירוע אחר, היא חווה הצפה חושית ואי שקט.

מתוך הצטברות הדברים התגבשה אצלי בהדרגה ההשערה שהיא נמצאת על הרצף האוטיסטי. אני מתלבט האם וכיצד להעלות את האפשרות בטיפול. מצד אחד, אני מאמין גדול בכוחה של הבנה עצמית. לדעתי, גם אמת לא קלה לעיכול בסופו של דבר נוטה להועיל לנו. פגשתי אנשים צעירים שעבורם קבלת אבחנה של אוטיזם או אפילו עצם ההיכרות עם הנושא ללא הליך אבחון מסודר, הפכו לנקודת מפנה חיובית בחייהם. מצד שני, המטופלת אמנם עסוקה בניסיון להבין את הסיבות לקשייה, אך בכל פעם שניסיתי בזהירות לגשש או הזכרתי את המילה ‘אבחנה’, הרגשתי שהיא נרתעת מאוד. בכמה הזדמנויות אמרה שהיא מתנגדת לנטייה להכניס אנשים לקופסאות. ייתכן שהיא חוששת, אולי בלא מודע, שאבחנה של לקות או שונות כזו או אחרת תשנה לרעה את האופן שבו היא תופסת את עצמה ונתפסת על ידי אחרים; ואולי מבחינתה, אבחנה עלולה לשים סוף לתקווה שהיא אישה רגילה, שתוכל להתגבר על קשייה אם רק תמשיך להתאמץ.

בשבועות האחרונים אני ממתין להזדמנות מתאימה לומר לה שייתכן שהיא נמצאת על הרצף. אבל הרגע הזה אינו מגיע, ואולי גם לא יגיע בעתיד הנראה לעין. נדמה שהיא לא רוצה לשמוע. לכפות עליה את ההשערה שלי יהיה מעשה כמעט אלים, אבל אם לא אשתף אותה, אולי אעכב אותה בדרך למפתח שעשוי להיות משמעותי מאוד עבורה. האם אין זה מתפקידי למסור לה את המפתח?  

 

מטפל יקר,
לכאורה, השאלה שמעסיקה אותך היא קלינית במהותה: כיצד נכון לעבוד עם ההשערה שעלתה אצלך בנוגע למטופלת, והאם שיתוף בהשערה יועיל לה ולתהליך הטיפולי. הפנייה שלך מבליטה את הפן האתי של השאלה. בניסוח כללי יותר, אפשר לשאול מהי האחריות שלנו כמטפלים ביחס להבנות הקליניות שנוצרו אצלנו על מטופלינו, במיוחד כאשר מדובר בהבנות שעשויות להשפיע באופן משמעותי על האופן שבו הם תופסים את עצמם.

בבסיס הדילמה עומד מתח בין שני ערכים טיפוליים מרכזיים. מצד אחד, המחויבות לכבד את רצונה של המטופלת ואת זכותה להיות שותפה ביצירתן של הבנות הנוגעות אליה. השערה אבחנתית, ובוודאי כזו הנוגעת לזהות ולתחושת העצמי, עשויה להפוך לחלק משמעותי מן הסיפור שאדם מספר לעצמו על עצמו ועל חייו, לטוב ולרע. לכן יש חשיבות רבה לשאלה האם, מתי ובאיזה אופן היא נמסרת.

מן הצד השני עומדת המחויבות שלנו כמטפלים לנסות להיטיב, להפחית סבל ולאפשר למטופלינו גישה לתובנות שעשויות לתרום לתהליכי הצמיחה שלהם. ללא ספק ישנם אנשים שעבורם, ההכרה בכך שהיבטים מסוימים של החוויה מאורגנים אצלם באופן שונה משל קבוצת הרוב, אינה נחווית כמגבילה ומצמצמת אלא להפך, כהסבר אשר מחליש את אחיזתן של פרשנויות מכאיבות ומזיקות הרבה יותר.

בהמשך לכך, אין ספק שישנם אנשים שעבורם ההיכרות עם המשגות עכשוויות על אוטיזם משנה את החיים לטובה. היא מסייעת להם להגיע להבנה מחודשת של חייהם, ולזהות היכן כדאי להם להתאמץ ולהתאים את עצמם לסביבה, והיכן נכון יותר לבחור בסביבות המותאמות לצרכיהם. (למשל, סביבות לימודיות ומקצועיות שבהן יוכלו להביא לידי ביטוי טוב יותר את כישוריהם ואת דרכי החשיבה הייחודיות להם). בנוסף, אבחנה של אוטיזם עשויה לסייע בהבנת הרקע להתפתחותם של קשיים נפשיים שונים, ובקבלת סיוע מותאם יותר.

עם זאת, לצד השאלה האם ההשערה נכונה ועשויה להועיל למטופלת באופן עקרוני, חשוב גם לשאול האם המטופלת זקוקה לה כעת, ומהי היכולת שלה להשתמש בה באופן שיקדם אותה. כתבת שהמטופלת מבטאת רתיעה משפה אבחונית. ייתכן שהיא חוששת כי קבלת אבחנה עלולה להוביל לתפיסה מתייגת ומצמצמת שלה, כאילו ההגדרה ממצה את אישיותה. החשש שיראו אותה קודם כל כאוטיסטית ולא כאדם שהוא עולם ומלואו, כמובן אינו מנותק מן המציאות.

בהקשר זה מתחדדת שאלה אתית נוספת: השערה אבחנתית אינה רק גילוי של דבר שכבר קיים, אלא גם הצעה של מסגרת מארגנת. כאשר אנו מציעים למטופל לחשוב על עצמו דרך קטגוריה אבחונית, איננו רק מתארים מציאות קיימת, אלא אנו משתתפים באופן פעיל בעיצוב האופן שבו המציאות תובן מעתה והלאה. לפרשנות של המטפל יש כוח רב, ולכן האחריות שלנו אינה רק לשאול את עצמנו האם ההמשגה נכונה במובן של התאמה לקריטריונים כאלה או אחרים, אלא גם מה היא עשויה לחולל: האם היא תפתח או תסגור? תרחיב או תצמצם? תקדם או תגביל? מה תהיה השפעתה על מידת הקבלה העצמית, הדימוי העצמי והחופש הפנימי של המטופלת?

דווקא משום שלקטגוריות אבחנתיות יש כוח כה רב, חשוב לזכור שלא מדובר בקטגוריות טבעיות ומוחלטות, אלא בדרכים אפשריות שבאמצעותן בני האדם מארגנים וממפים מרחב עצום של תופעות אנושיות. ההיסטוריה של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה מלמדת שהאופן שבו אנו מגדירים שונוּת או חריגוּת משתנה לאורך הזמן, בהתאם להתפתחויות של הידע, להקשרים תרבותיים ולצרכים חברתיים. גם המושג אוטיזם עבר בעשורים האחרונים שינוי משמעותי, וכיום הוא מתייחס לטווח רחב הרבה יותר של דרכי עיבוד, חשיבה ותקשורת, שהגבול בינן לבין הנורמה אינו חד וברור.

מכל מקום, הבחירה להשהות בשלב זה את העלאת ההשערה שלך אינה בחירה להתעלם ממנה. תוכל להמשיך להחזיק אותה כהבנה פנימית המדריכה את עבודתך ומאפשרת לך להתאים את השפה ואת הגישה הטיפולית לצרכיה של המטופלת. לעיתים דווקא היכולת שלנו כמטפלים להחזיק בתודעתנו השערה מסוימת מבלי למהר למסור אותה, מאפשרת לה להתברר באופן מעמיק יותר בתוך התהליך הטיפולי.

בהקשר זה אפשר לחשוב על מרחב ביניים שבו ההשערה יכולה להישאר נוכחת בשדה הטיפולי מבלי להפוך לקביעה סגורה ומפורשת. בשלב ראשון תוכל להניח בצד את הכותרת ולהתמקד בחקירה משותפת של חוויות החיים של המטופלת: המאמץ החברתי המודע, התחושה שעליה ללמוד כללים שאחרים קולטים באופן אינטואיטיבי, הצורך החיוני בהתבודדות ובוויסות חושי. מאוחר יותר, אם וכאשר יופיעו סימנים של פתיחות מצד המטופלת לאפשרויות הסבר חדשות, תוכל לגשש מחדש בנוגע לנכונותה לבדוק את הכיוון האבחנתי. תוכל למשל לציין שישנם אנשים המתארים חוויות דומות לשלה ומוצאים שהיכרות עם המושג ‘הרצף האוטיסטי’ עוזרת להם להבין היבטים מסוימים בחייהם ולהתמודד טוב יותר עם קשייהם. האם זהו כיוון שעלה אי פעם בדעתה? שמעניין אותה לבדוק?

באופן זה, האבחנה אינה מוצגת כעובדה אלא מונחת בזהירות כאפשרות לבדיקה, בדרך שמכבדת את האוטונומיה של המטופלת לבחור האם וכיצד ברצונה להעמיק בנושא, בדומה לחפץ שאנו מניחים בחדר באופן מספיק בולט אך גם מספיק מוצנע, על מנת שהמטופל יוכל לגלות אותו בקצב שלו. אם יתעוררו אצלה עניין וסקרנות, תוכל להציע לה להרחיב את היכרותה עם הנושא באמצעות קריאה של טקסטים רלוונטיים המציעים הסתכלות רחבה, מציאותית וחומלת על המאפיינים הייחודיים, הקשיים והצרכים של אנשים על הרצף האוטיסטי.

==
תודה לד”ר שגית בלומרוזן-סלע על דיאלוג מועיל בנושא של דילמה זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לבלוג

הכנס אימייל