לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול
(2) הבנתי שאני מכירה את אברהם
מאת נורית ענבר-וייס

הגילוי יצר אי נוחות הן בקשר שלי עם המטופל והן בקשר עם החברה. בטיפול, משהו בהקשבה שלי השתנה. אני מוצאת את עצמי דרוכה באופן מיוחד כשהמטופל מדבר על אברהם, לפעמים בביקורת ולפעמים כמעט בהערצה. בנוסף, שמתי לב שאני זהירה במיוחד בהתייחסויות שלי למקום העבודה שלו, אולי כדי לא לעודד שיחה נוספת על אברהם. (אני חושדת בעצמי שהשיחות מספקות אצלי איזו סקרנות אישית ביחס לאברהם, ולכן נזהרת).
חשבתי לשתף את המטופל בכך שיש לי היכרות מסוימת עם אברהם, אבל אני חוששת שזה יטלטל את סירת הטיפול או לכל הפחות יצמצם את המרחב של המטופל לדבר עליו בחופשיות. לאחרונה הייתה התפתחות נוספת שסיבכה את התמונה עוד יותר: אברהם נזף במטופל שלי לעיניי כל הצוות בישיבת הצוות השבועית, בדרך שנחוותה כמזלזלת ומשפילה. בשבוע שלאחר מכן התקרית חזרה על עצמה. המטופל שוקל להתלונן עליו לקופת החולים ולבקש העברה למרפאה אחרת. זה מעסיק אותו כבר כמה פגישות וחשוב לו לשמוע את עמדתי בנושא. אני מתלבטת מה עלי לעשות.
מטפלת יקרה,
ישראל היא מקום קטן, ולא נדיר לגלות שאנו מכירים דמות משמעותית בחיי המטופל. היכרות כזו, במידה שהיא רחוקה או עקיפה, לא תמיד מעוררת קושי מיוחד. במקרים רבים נדמה שאפשר להרחיק את אברהם שאנחנו מכירים מאברהם של המטופל, ולהתייחס אליהם כאל שתי דמויות נפרדות. ראשית, ממילא בטיפול אנחנו לא מתמקדים באברהם הממשי אלא במי שהוא עבור המטופל ובאופן המסוים שבו המטופל חווה את היחסים איתו ומספר עליהם, כמעט כאילו אברהם אינו אלא דמות בחלומו של המטופל. ושנית, לרוב אנחנו מקבלים בטבעיות את העובדה שאדם אחד מתנהג בצורות שונות במקצת בהקשרים שונים של חייו, או נחווה אחרת על ידי אנשים שונים. תפיסות שונות של אדם אחד דומות לפעמים לתצלומים של הר מזוויות שונות ומרחקים שונים. בכל תצלום קווי המתאר קצת שונים, ויש חלקים כאלה או אחרים שמוסתרים, ובכל זאת לא בלתי אפשרי לדמיין שמדובר באותו הר עצמו.
מכל מקום, גם במצבים פשוטים יחסית, חשוב להכיר בכך שההיכרות מחוץ לטיפול מוסיפה לו עוד רובד של מורכבות. האתגר של המטפלת אינו רק לשמר את ההפרדה בין אברהם “שלה” לאברהם של המטופל, אלא גם להיות ערה לאופנים שבהם המידע הנוסף בכל זאת חודר לטיפול ומשפיע על ההקשבה והנוכחות ואפילו על השיפוט הקליני, להכיר בהשפעות בינה לבינה ולהתייחס אליהן כאל חלק אינטגרלי מחומרי הטיפול. אביא דוגמה לשם המחשה: מטפל מדור הביניים קיבל לטיפול את בנה של מטפלת בכירה ובולטת, אותה הכיר באופן שטחי מהקשרים מקצועיים. עם הזמן, המטפל הבין בהדרגה שהוא מושקע בטיפול באופן מיוחד, בגלל המשאלה שלו לזכות בהערכתה של המטפלת הבכירה. הוא דימה לעצמו שהיא בוחנת מרחוק את כושרו המקצועי דרך תוצאות הטיפול בבן. הבעיה התחדדה כאשר הבן שקל לעזוב את לימודיו באוניברסיטה, שינוי שהאם התנגדה לו בכל מאודה. המטפל תהה לעצמו האם החשש שלו עצמו לאכזב את האם משפיע על התייחסותו לדילמה של הבן, במעין קונפליקט נאמנויות עדין וסמוי. כמה שנים מאוחר יותר, התגבשה אצל המטפל הבנה נוספת הקשורה להשפעת ההיכרות עם האם על הטיפול: המטפל והבן, שניהם רחשו הערכה עצומה לאם, וההערכה המשותפת הפכה למעין אמת מוצקה לגביה, באופן שהגביל את ההקשבה הפתוחה של המטפל. אותה דעה מוקדמת של המטפל על האם עיכבה במידה רבה את יכולתו לתפוס באופן רב-ממדי את דמותה בעולמו של הבן, ולהבחין בצורך החזק שלה בהתפעלות והערצה – צורך שהשאיר את הבן בצלה והקשה עליו לצמוח למלוא גודלו כאדם בוגר.
בחזרה לדילמה שהעלית במכתבך – עד להתפתחות האחרונה שתיארת, נשמע שההיכרות עם אברהם הממשי אכן מוסיפה מורכבות עבורך, אבל האופנים שבהם היא משפיעה עלייך (למשל, ההימנעות משאלות על העבודה) יכלו להיות מזוהים ומעובדים בינך לבינך ובהדרכה האישית, ללא צורך ליידע את המטופל. עצם העובדה שאת מזהה את הקושי האתי ואת התחושות שמתעוררות בך, חושבת עליהן עם אדם נוסף ועובדת איתן בניסיון להבין ולצמצם את השפעתן על המרחב הטיפולי, הוא לעתים הדבר המועיל ביותר לעשותו.
ישנם מצבים שבהם אנחנו, המטפלים, חשים בדחף לגלות פרט אישי כלשהו למטופלת, משום שהחזקתו אצלנו מכבידה עלינו ומדגישה את הנפרדות בינינו לבינה. דחף כזה עשוי להתעורר במיוחד אם הסגנון הטיפולי שלנו חם ולא פורמלי, אם יש לנו קושי מסוים עם גבולות ונפרדות בקשר הטיפולי, או לחלופין עם מטופלים מסוימים שהקשר איתם נחווה כקרוב במיוחד. אין שום דבר מגונה בדחף לגילוי כשלעצמו, אך בסופו של דבר דרושה סיבה טובה כדי להפר את עקרון הניטרליות. חשוב לשקול בזהירות רבה אם הגילוי אכן ישרת את צורכי הטיפול והמטופלת, או שהוא נועד בעיקר עבורנו, ולמעשה יפגע בעמימות שנחוצה למטופלת כדי לפרוש בחופשיות את עולמה, ויטשטש את השוני המהותי בין הקשר הטיפולי לבין קשר חברתי רגיל.
מתי בכל זאת הכף נוטה לעבר חשיפת ההיכרות עם אברהם?
ראשית, ככל שאותו אברהם קרוב אלייך ומרכזי בעולמך לטוב או לרע, כך סביר להניח שההיכרות איתו חודרת לתוך הטיפול ומשפיעה עלייך, אולי עד לדרגה שהקשר שלך עם אברהם הופך לסוד של ממש בטיפול. כשאני משתמשת כאן במונח סוד (בעקבות חגית אהרוני), אני מתכוונת לא לכל תוכן פרטי אלא לתוכן שהסתרתו נעשית בצורה אקטיבית ומודעת, הסתרה המעוררת מועקה וצבועה בצבעים של אשמה ודאגה. במצב כזה, משהו נחסם, משהו נפגע בחופש המחשבה שלך ובזרימה ההדדית של תכנים מנטליים (מפורשים וסמויים, מודעים ולא מודעים, מילוליים וגופניים) בינך לבין המטופל. האמת עצמה, כערך יסוד של הטיפול הנפשי, נפגעת, וחשיפה זהירה עשויה להיות המוצא מכך. (גם היווצרותו של סוד ביחסים שלך עם חברתך ועם אברהם עלולה להעיק בצורה דומה. לכך למרבה הצער אין פתרון פשוט ואפשר רק לקוות שהקשר יעמוד בכך).
שנית, בכל מצב שבו את כמטפלת נתונה בקונפליקט נאמנויות, הכף נוטה בבירור לעבר גילוי. ככל שקונפליקט הנאמנויות או ניגוד העניינים מובהק יותר, “גילוי נאות” הופך למעשה לחובה אתית. הדברים נכונים ביתר שאת בהקשר מערכתי והיררכי, כשבין אברהם לבין המטופל מתקיימים יחסי מרות, והמטופל מצוי בעמדה פגיעה מלכתחילה. בהקשר זה טוב לשאול את עצמך אם היית מתייחסת לתלונה באופן אחר במקצת, אם לא היית מכירה כלל את אברהם. אולי היית נחרצת יותר ומעודדת את המטופל להתעקש על זכותו ליחס מכבד? או דווקא מפקפקת יותר בפרשנות שלו לגבי האירועים?
במצבים של ספק (למשל, כשאת מאמינה שהגילוי לא הכרחי מבחינה אתית, וצפוי להכניס הרבה רעש לתוך הטיפול) אני מציעה לך לדמיין את אותו מטופל נחשף באקראי למידע על הקשר בינך לבין אברהם. האם מטופל מסוים זה עלול להרגיש מרומה ונבגד? ככל שהתשובה על כך חיובית, כך כדאי וראוי לחשוף את ההיכרות, גם אם לך עצמך ברור שאת יודעת להפריד היטב בין אברהם שלך לאברהם של המטופל. זאת, הן מתוך כבוד לעמדתו המדומיינת של המטופל, והן משום שהחרדה מחשיפת ההיכרות כבר נוכחת במרחב הטיפולי.
לעתים השאלה החשובה אינה בהכרח אם לחשוף או לא לחשוף, אלא איך לחשוף – מה לומר ומתי. אני מציעה לחשוב על ניסוח שמגלה את המעט המהותי וההכרחי, ולא מעבר לכך. אולי תרצי לומר למטופל משהו מעין זה: “יש עניין מסוים שרציתי לדבר איתך עליו. זמן מה אחרי שהתחלת לדבר על אברהם, הבנתי שאני יודעת במי מדובר. זה אדם שאני מכירה מהקשר חברתי. כאן בחדר אני מתייחסת לאברהם כאל דמות בחייך ומפרידה בינו לבין אברהם שאני מכירה. למרות זאת ייתכן שההיכרות שלי איתו צובעת במידה מסוימת את עמדתי בנושא התלונה, ולכן חשוב לי לא לשמור זאת בסוד ממך, כלומר חשוב שבנושא זה תהיה בינינו שקיפות. כך או כך, ממילא התפקיד שלי הוא לא לייעץ לך באופן ישיר אלא לעזור לך לברר את משמעות האירועים עם אברהם עבורך, ולחשוב יחד איתך באופן שקול על דרכי פעולה אפשריות”. מכאן יהיה מקום לשים לב כיצד הגילוי משפיע על המטופל ועל הקשר הטיפולי, מה מתעורר במטופל ומהן השאלות שמעסיקות אותו בעקבות הגילוי, ולעבוד עם החומרים הללו באופן מתמשך כמו עם כל תמה אחרת בטיפול.
לבסוף, חשוב לזכור כי במידה שהקשר בינך לבין אברהם יעיב על הקשר הטיפולי במידה מוגזמת, קיימת גם האפשרות להפסיק את הטיפול ולסייע למטופל למצוא כתובת טיפולית חלופית. לא כדאי למהר לפתרון כזה, שיכול להיחוות על ידי המטופל כהענשה או כנטישה, אבל יש תסריטים שבהם הפסקת הטיפול היא הרע במיעוטו, במיוחד אם היא נעשית בהחלטה משותפת.
כתיבת תגובה