מבט עדכני על תהליכים רגשיים בפסיכותרפיה

מבט עדכני על תהליכים רגשיים בפסיכותרפיה - The 'e' factor in psychotherapy

calendar 11/02/2021
location כנס מקוון

הכנס מוגש כסדרה של שבע הרצאות אונליין:

  1. שמואל גרזי, מפגש של רגשות בשעה הטיפולית – התבוננות פסיכואנליטית
  2. פרופ’ עפרה מייזלס, חוויות ורגשות רוחניים – לשיחה עם הרבי והגורו או שחשוב גם בקליניקה?
  3. ד”ר נירית אברהם, לתקן ברגש: עבודת אבל מורכב במסורת גישת AEDP
  4. שנטם דוד זוהר, מיינדפולנס ורגשות: טיפול בראי מודל התקשורת הקשובה
  5. אורנה אפק, קווי אישיות והשפעתם על הדינמיקה הרגשית בטיפול
  6. ד”ר קרן בן-יצחק, המוח הרגיש – מדעי המוח בחדר הטיפול
  7. ד”ר קרן צרפתי, טיפול ומחקר בפסיכותרפיה משולבת חומרים משני תודעה

סיקור הכנס

מאת: צינה גז

כנס זה התקיים כשנה לאחר פרוץ מגפת הקורונה בעולם. ברוח התקופה שנכפתה על כולנו, אשר הטילה מגבלות של ריחוק חברתי, הוא נערך במתכונת מקוונת – בדיעבד פורמט מכונן. הכנס, שעסק כולו ברגשות, נפרש על פני כמעט חודשיים וכלל שבע הרצאות, שהתקיימו בתדירות של אחת לשבוע. כל הרצאה הביאה נקודת מבט שונה ומגוונת, בהתאם לרוח הרב-תחומית של האיגוד.

תוכנית הכנס

הרצאה 1: מפגש של רגשות בשעה הטיפולית – התבוננות פסיכואנליטית – שמואל גרזי

הרצאה 2: חוויות ורגשות רוחניים – לשיחה עם הרבי והגורו או שחשוב גם בקליניקה? – פרופ’ עפרה מייזלס

הרצאה 3: לתקן ברגש: עבודת אבל מורכב במסורת גישת AEDP – ד”ר נירית אברהם

הרצאה 4: מיינדפולנס ורגשות: טיפול בראי מודל התקשורת הקשובה – שנטם דוד זוהר

הרצאה 5: קווי אישיות והשפעתם על הדינמיקה הרגשית בטיפול – אורנה אפק

הרצאה 6: המוח הרגיש – מדעי המוח בחדר הטיפול – ד”ר קרן בן-יצחק

הרצאה 7: טיפול ומחקר בפסיכותרפיה משולבת חומרים משני תודעה – ד”ר קרן צרפתי

דברי פתיחה – יו”ר ועדת ההשתלמויות, ניר ישראלי

ניר ישראלי, שפתח את הכנס והציג את נושאו, ציין כי אמנם הכנס אינו עוסק ישירות במגפת הקורונה, אך אופן קיומו המקוון בהחלט מושפע ממנה ומסמן תקווה לחזרה הדרגתית לשגרה.

בעשורים האחרונים מתחולל שינוי משמעותי בתחומי מדע והגות רבים, כאשר חוקרים מבקשים להעמיק ולהרחיב את ההבנה של ממד הרגש בחיי האדם. עולם הפסיכותרפיה מושפע עמוקות מתהליך זה, ובתוכו ניכרת התחזקותן של תפיסות הוליסטיות גוף-נפש-רוח, המאפיינות גם את תוכניות ההכשרה הפועלות ברוח האיגוד. לא בכדי, שלוש מהרצאות הכנס הועברו על ידי ראשי תוכניות ההכשרה באיגוד.

כנס זה מזמין את הנוכחים להתייחס לתכנים מתוך הסכמה רחבה, כי רגשות הם מרכיב מרכזי בהיותנו בני אדם. סדרת הרצאות זו, למרות האתגר המילולי הגלום בה, מבקשת להתחקות במילים אחר נפתולי הרגש, מתוך מבט רחב, רב-קולי ומעמיק.

לסיום דבריו הביא ישראלי ציטוט, בתרגום חופשי, מדבריה של מרסיה קבל (Marcia Cavell), פילוסופית ופסיכואנליטיקאית, שכתבה בהרחבה על רגשות: “רגשות אכן עלולים לעיתים לעוות או להטעות את תפיסתנו, אך הם חיוניים, ובלעדיהם שום דבר אינו באמת חשוב. הם מסייעים לנו לדעת מה חשוב – ולעיתים גם מדוע. רגשות מערערים את תפיסת ההיגיון כעומד בפני עצמו: היגיון קר, חסר מוטיבציה, מנותק מן הגוף ומהעולם, ושואף לאובייקטיביות נטולת תחושות. קבל טוענת כי הרגשות משקפים היבט של חיינו המנטליים, המעניק לנו הבנה עמוקה במיוחד של ממד הסובייקטיביות והייחודיות של כל אדם – חוויה שקשה לעיתים ללכוד במילים”.

הרצאה 1: מפגש של רגשות בשעה הטיפולית – התבוננות פסיכואנליטית

מרצה: שמואל גרזי

יום ה’, 11 בפברואר 2021

שמואל גרזי. פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל. מרצה ומדריך בבתי הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה. עיקר עיסוקו המקצועי בהוראה ובהדרכה מתמקד בתחום הרגשות בפסיכותרפיה.

תקציר
ההרצאה עוסקת במפגש החווייתי המתרחש בשעה הטיפולית, מתוך פרספקטיבה פסיכואנליטית. ההתפתחויות בשדה הפסיכואנליטי בעשורים האחרונים מובילות להקשבה עמוקה לרבדים שונים של רגשות – רגשות המטופל, רגשות המטפל והאינטראקציה הרגשית המתקיימת ביניהם. בתוך כך עולה שאלת יכולת הביטוי של רגשות וצרכים של כל אחד מן המשתתפים במפגש הטיפולי, וכן היכולת להתבונן במה שמתרחש ביניהם – וגם במה שאינו מתרחש. מדובר בהתבוננות בחוויות שאינן נשלטות ואינן מתוכננות מראש, אך נוכחות ומשפיעות בעוצמה על התהליך הטיפולי.

מקומם של הרגשות בפסיכואנליזה
עם השנים, הפסיכואנליזה מפנה הקשבה הולכת וגוברת לעולמם הרגשי של המטופל ושל המטפל והסיבות לכך מגוונות. יש הרואים ברגשות שער אל הלא-מודע, אחרים מדגישים את תפקידם של הרגשות ביצירת אינטגרציה בין חלקי האישיות. עם זאת קיימת הסכמה רחבה, כי הרגשות הם מעין “פס הקול” המעניק משמעות לנרטיב ולחוויות שהמטופל מביא לחדר הטיפולים.
חוויה רגשית הנוצרת בין מטפל למטופל עשויה לשחזר חוויה מן העבר, אך גם לאפשר יצירת חוויה רגשית חדשה. לעיתים המסר הרגשי של המטופל מוצפן ותפקיד המטפל הוא לפענחו – תהליך המעביר את החוויה מ־unformulated experience ל־formulated experience, כלומר תהליך משותף של מתן שם לחוויה רגשית שטרם נוסחה.

שפה, עיבוד והחזקה
ביון מתאר את היכולת הרוורית של האם, המאפשרת לה לעבד את חוויות תינוקה ולהחזירן אליו בצורה נסבלת ומאורגנת יותר. תהליך דומה מתרחש בטיפול, והוא תלוי במידה רבה בשפה. ככל שהשפה הרגשית עשירה ומדויקת יותר, כך יכול המטפל לדייק את הלך רוחו של המטופל. דוגמה לכך היא מושג הזעם אצל קוהוט, ובייחוד הזעם הנרקיסיסטי, אשר מאז ניסוחו הפך לנוכח ומוכר בחדר הטיפולים.
ללא “הלחלוחית” של הרגש, אנו נותרים מחוסרי תחושת חיוניות – מצב הדומה למוות רגשי, ריקנות או אלקסיתימיה, שבה חסרה שפה לביטוי רגשות.

התפתחות רגשית וקטיעתה
לדברי ויניקוט, התינוק נולד עם חרדת איון, אחריה מתפתחת חרדת אובדן אהבה ובהמשך מתפתחת תחושת אשמה. כאשר תהליך זה מתרחש באופן מיטיב, הילד מפתח יכולת לדאגה ולאכפתיות כלפי האחר המשמעותי – יכולת המהווה בסיס להורות, לחברות ולזוגיות.
אצל חלק מן המטופלים התהליך נקטע או לא החל כלל, לעיתים בשל חוסר יכולת של ההורים, ולעיתים בשל פגיעה בנוכחותם או באחזקתם המיטיבה. חוויית קטיעה באחזקה זו היא כחוויה של “השמטה”, המעוררת פחד הדומה לנפילה לתהום אינסופית.

המטאפורה של הנהר והברית הטיפולית
ניעזר במטאפורה של שחייה בנהר. אדם השוחה בזרם חזק עלול להתעייף. כדי שיוכל בהמשך לשוב ולשחות בזרם, הוא צריך להיכנס למפרץ מוגן ולהמתין לחילוץ. כך גם הטיפול, אשר נדרש לייצר ברית טיפולית המבוססת על אמון ואי שיפוטיות, בתקווה שהמטופל יסכים לרגרסיה אל המקום שבו נעצרה התפתחותו הרגשית, כדי לאפשר תיקון.
הגישה ההתייחסותית מאפשרת למטפל, במידת הצורך, לעשות שימוש בחשיפה עצמית ולשתף ברגשותיו. שיתוף זה עשוי לאפשר תחושת שוויון רבה יותר, כאשר המטופל חש שהוא מובן רגשית ולא רק קוגניטיבית.

קריאה רגשית ויצירת חוויה חדשה
בעבודתה של אן אלווארז, פסיכואנליטיקאית בריטית ומחברת הספר “הלב החושב”, מוצעת למטפל עמדה אקטיבית של פנייה אל הרגש עצמו. בדומה לאם הקוראת לתינוקה במחווה רגשית, המטפל “קורא” למטופל אליו – תהליך המכונה claiming, שמשמעותו עיבוד שדה בור כדי שיוכל להניב פרי. כאשר המטופל לא חווה קריאה כזו בעברו, נוצרת בטיפול חוויה רגשית חדשה, המתאפשרת בזכות הבעת הרגש של המטפל.
הטיפול, לפי תפיסה זו, פועל בשתי שכבות: האחת – חוויה של היעדר רגש מצד המטופל, המשחזרת חוויית עבר; והשנייה – יצירת חוויה חדשה ברגע השיתוף הרגשי, שבו המטפל עושה reclaiming וקורא למטופל לשותפות רגשית. אוגדן מכנה תהליך מורכב זה “השלישי האנליטי” – חוויה חדשה הנוצרת במרחב שבין המטפל למטופל, אשר מביאה עמה סקרנות וחיוניות לתהליך הטיפולי.

רגש, תנועה והנעה
נבחין בין emotion–  רגש הכולל צורך ותנועה המניעים לפעולה, לבין feelings (רגשות סטטיים), sensations (תחושות גופניות), ו־moods, שהם הלכי רוח המשחזרים חוויות ילדות ושהאדם נכנס ויוצא מהם.

הצגת מקרה
מטופל בן 35, שנישא פעמיים לתקופות קצרות וננטש על ידי בנות זוגו. מתקשה לייצר קשר זוגי יציב. הוא מגיע מרקע משפחתי המתואר על ידו כטוב, מסור ואמיד – עובדה שמקשה עליו להבין את כישלונותיו הזוגיים.
במהלך הטיפול הוא מגלה התנהגות צינית ולעיתים בוטה, מרבה לאחר ולבטל פגישות, מביע זלזול כלפי המטפל. לצד זאת הוא אדם כריזמטי, אינטליגנטי ומעניין, אך אינו מביע רגשות.
באחד המפגשים הגיע באיחור ניכר, ללא התנצלות, ודיבר על מחשבותיו בדרך למבחן בכלכלה. המטפל (גרזי) השיב לו שאינו מבין בכלכלה, אך הביע דאגה לנוכח האיחור. בהמשך שיתף בתחושות תסכול, אשר נענו בזלזול מצד המטופל.
בשלב מסוים עצר המטפל והביע באופן אותנטי את כעסו על ההתנהלות. לאחר שתיקה אמר המטופל, שזו הפעם הראשונה שהוא חווה מישהו כאמיתי ואכפתי כלפיו. לדבריו, גדל עם “הורים נכונים” שדאגו לצרכיו אך נמנעו מהבעת כעס, מתוך קושי לפגוש את רגשותיו הסוערים. המטופל היה זקוק למישהו שיסתכן בהבעת כעס ויבין לליבו.
במקרה זה עורר המטופל במטפל emotion שהובילה להבעת כעס אותנטית ולבקשה לקרבה אמיתית. כך נוצר דיאלוג חי, שבו המטפל נע בין עמדת הצופה־משתתף לבין עמדת התבוננות משותפת. בבסיס הגישה עומדת ההנחה, שכל מה שהמטופל מוביל אליו בטיפול, הוא דרכו הייחודית להביע רגשות, בו בזמן עם הזדמנות לחוותם מחדש באופן מתקן.

סיכום
לסיום מוזכרת עבודתה של קארן מרודה, פסיכואנליטיקאית אמריקאית מן הזרם ההתייחסותי, מהקולות הבולטים שעסקו במקומם של רגשות המטפל ובסובייקטיביות שלו בתוך הקשר הטיפולי. בספריה היא מדגישה את חירותו של המטפל להביע רגשות באופן אותנטי, תוך בחינה ביחד עם המטופל, את השפעתם על התהליך הטיפולי.
לשיטתה של מרודה, המטופל הוא המדריך הטוב ביותר של המטפל. הנכונות של המטפל להביא את עולמו הרגשי אל החדר, מתוך אחריות והתבוננות משותפת, מאפשרת חילוץ של הטיפול מקיבעון, מחוללת תנועה, חיוניות והתחדשות בקשר הטיפולי.

הרצאה 2: חוויות ורגשות רוחניים – לשיחה עם הרבי והגורו או שחשוב גם בקליניקה?

מרצה: פרופ’ עפרה מייזלס

יום ה’, 25 בפברואר 2021

פרופ’ עפרה מייזלס. פרופסורית לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת חיפה ופסיכולוגית קלינית. כיהנה כדיקנית הפקולטה לחינוך וכיו”ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. עוסקת זה שנים בחקר הממד הרוחני של ההתפתחות האנושית ומקדמת את שילובו באקדמיה ובכנסים מקצועיים. מחקריה המוקדמים התמקדו בתיאוריית ההתקשרות ובמוטיבציה האוניברסלית להיטיב, עליהם כתבה בספרה The Caring Motivation. היא ממקימות ההתמחות לתואר שני בפסיכותרפיה אינטגרטיבית גוף–נפש–רוח באוניברסיטת חיפה ושותפה להקמת המרכז הרב־אוניברסיטאי לחקר וטיפוח רוח האדם.

תקציר
ההרצאה, אשר בוחנת תהליכי חיבור בין רוחניות ודת לבין פסיכותרפיה, עוסקת בארבע שאלות עיקריות:
מהם חוויות רוחניות ורגשות רוחניים?
מה חשיבותו של ממד זה ומרכזיותו בחיי אנשים?
האם חשוב לעבד רגשות וחוויות אלה בתוך פסיכותרפיה?
ואם כן – כיצד?
ההרצאה תבחן הבנות וכלים שבאים לתת תשובות לשאלות אלה וכן תציג מחקר ענף חדש העוסק בהן.

רוחניות ופסיכותרפיה – פרדוקס לכאורה
נתחיל בפרדוקס – העיסוק ברוחניות ובשאלות קיומיות נתפס כרלוונטי למסגרות דתיות או ניו־אייג’יות ונדחק לאורך שנים אל מחוץ לחדר הטיפולים. זאת ועוד – בעוד העניין האנושי ברוחניות קיים מאז ומתמיד, המחקר האקדמי בתחום עודנו בראשית דרכו.

עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת תנועה של שינוי, הבאה לידי ביטוי גם ברוח תוכניות ההכשרה של האיגוד הרב־תחומי לפסיכותרפיה. מחקרים ונתונים מצביעים על עיסוק נרחב בחיפוש משמעות רוחנית, הן במסגרות דתיות וחוץ-דתיות והן במסגרת פסיכותרפיה.

מן ההדרה אל הפתיחות – התפתחות היסטורית
פרויד וממשיכי דרכו ראו בדת וברוחניות אשליה והתייחסו לדת כ”נוירוזה האובססיבית של האנושות” (פרויד, 1927). שינוי משמעותי החל מאמצע שנות ה־20 של המאה הקודמת, עם עלייתן של תפיסות פוסט־מודרניות שהטילו ספק באובייקטיביות מוחלטת והדגישו רב־תרבותיות, הקשריות וערכיות.

תפיסות פוסט-מודרניסטיות אלה סללו את הדרך לעיסוק מדעי ופסיכולוגי ברוחניות והובילו לבחינה מחודשת של הבחנות מסורתיות – בין טבעי לעל־טבעי, בין מדע לאמונה. בתוך כך חלה התקרבות בין רוחניות למדע, כחלק מתנועה תרבותית רחבה יותר, שאימצה השקפה הוליסטית לא־דואליסטית של המציאות.

רוחניות – הגדרות ומאפיינים
ויליאם ג’יימס (1902), מהראשונים שהתייחסו לרוחניות באופן מחקרי, כינה אותה “דת אישית” – קשר אינטימי של האדם עם הנשגב. כיום רוחניות נתפסת כחיבור אישי וחווייתי לטרנסנדנטי או לנשגב. זאת לעומת דת, הנתפסת כמערכת מוסדית, חברתית ותרבותית, הכוללת גם מענה לצרכים רוחניים.

אופייה הרב־גוני ולעיתים חמקמק של הרוחניות מציב אתגר מחקרי ומושגי. כך למשל:

  • פרגמנט מתאר רוחניות כחיפוש אחר הנשגב והקשר אליו.
  • לרנר ועמיתיו מדגישים התעלות מעבר לעצמי ופיתוח מחויבות לתרומה לאחרים.

המכנה המשותף להגדרות השונות הוא ההכרה בקיומו של ממד שמעבר לחומר – אלוהים, אנרגיה, כוח טבע או מציאות נשגבת – והזיקה של האדם למדד זה כמקור למשמעות. חוקרים מסכימים, כי לכל אדם פוטנציאל רוחני, אך מידת מרכזיותו בחיים משתנה בין יחידים ובין תרבויות.

רוחניות בעידן הפוסט־מודרני
המחקר World Values Survey, אשר נערך בקרב מדגם מייצג ביותר ממאה מדינות, מציין כי 75 אחוזים מהנשאלים מאמינים בכוח עליון וכי עבור 60 אחוזים אמונה זו חשובה בחייהם. גם במדינות חילוניות כמו שבדיה ורוסיה, כ־40 אחוזים מהצעירים החילונים מדווחים על אמונה בכוח עליון.

על פי סקר שנערך בישראל ב-2016 על ידי Pew Research Center, 80 אחוזים מהמשיבים מאמינים באלוהים או בכוח עליון. בקרב המגדירים עצמם חילונים כ-40 אחוזים. ממצאים אלו משקפים את רוח העידן הפוסט־מודרני, המאופיין בפלורליזם ובאפשרות לשלב בין חילוניות לאמונה.

מכאן, שעבור חלק ניכר מהפונים לפסיכותרפיה, נושאי דת ורוחניות הינם משמעותיים והם מבקשים מקום לעסוק בהם בטיפול. עם זאת, רבים חוששים להעלות נושאים אלה, מתוך חשש להיתפס כ”לא נורמליים” או בגלל חשש מפרשנות פסיכולוגית רדוקטיבית שתפחית מעוצמת החוויה.

חוויות רוחניות: סוגים ומאפיינים
חוויות רוחניות עשויות להופיע דרך שערים רבים: מוזיקה, מחול, טבע, מדיטציה, דמיון מודרך, חלומות ועוד. ויליאם ג’יימס תיאר חוויות אלה כהתרחבות התודעה והתעלות מעבר לעצמי: “One an experience union with something larger than ourselves and in that union find our greatest peace”.

אברהם מאסלו (1962) קידם תפיסה זו בפסיכולוגיה הטרנס־פרסונלית באמצעות מושג חוויות השיא (Peak Experiences): חוויות עזות, מרוממות ומלאות משמעות, המאופיינות בתחושת אחדות, אובדן זמן ומרחב, זרימה, ספונטניות והרמוניה.

דוגמאות לחוויות רוחניות כוללות מיינדפולנס, זרימה, חוויה מיסטית, השראה, צירופי מקרים, התפעמות והתעלות. קיימות גם חוויות פחות שכיחות, כגון חוויות סף־מוות, תקשור, זיכרונות מגלגולים קודמים וחוויות בעקבות חומרים משני תודעה – תחומים הנחקרים כיום בהיקף הולך וגדל.

חשיבותה של הרוחניות בטיפול
חוויות רוחניות נתפסות אצל רבים כחוויות משמעותיות, מכוננות, ואף כ”מציאות האמיתית” (Ultimacy). לעיתים מדובר בחוויות מטלטלות המחייבות עיבוד רגשי, אך אין להן מרחב טבעי לעיבוד זה.

מחקרים רבים מצביעים על קשר בין חוויות רוחניות לבין השפעות חיוביות: התפתחות ואינטגרציה אישית, הפחתת סימפטומים טראומטיים, חוויית רווחה ואושר, מציאת משמעות בחיים, התנהגות פרו־חברתית ואף שיפור במדדים בריאותיים. ממצאים אלו נמצאו, בין היתר, בעקבות תרגול מיינדפולנס, חוויות בטבע, עבודה עם חוויות סף־מוות ושימוש טיפולי בחומרים משני תודעה.

השאלה איננה האם לשלב רוחניות בטיפול, אלא כיצד. לשם כך נדרשות איכויות של ענווה, סקרנות, רפלקציה אישית וכבוד לעולמו הרוחני, התרבותי והרגשי של המטופל. מומלץ גם להיעזר בקבוצות התייעצות עם מטפלים אינטגרטיביים.

כדי לסמן למטופלים שהמרחב הטיפולי פתוח גם לחוויות רוחניות, מומלץ לשלב שאלות פשוטות כבר בשלב האינטייק:
האם דת או רוחניות חשובים לך בחייך?
האם יש אמונות או טקסים המסייעים לך בהתמודדות עם קשיים?
האם את/ה שייך/ת לקהילה רוחנית או דתית?
האם יש צרכים רוחניים שבהם תרצה/י סיוע?

שאלות קיומיות כשער להתבוננות רוחניות
שאלות קיומיות מרומזות מסייעות להעשיר את התהליך הטיפולי ולזמן נוכחות חיה של רוחניות בחדר הטיפולים:
מתי היית הכי מאושר/ת?
על מי או על מה את/ה נשען/ת בחיים?
מתי חווית תחושת חיות עמוקה ומלאה?
מי או מה תומך בך בזמנים קשים?

הרצאה 3: לתקן ברגש – עבודת אבל מורכבת בהשראת גישת AEDP

מרצה: ד”ר נירית אברהם

יום ה’, 25 בפברואר 2021

ד”ר נירית אברהם. בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית (ארה”ב). לאחר 15 שנות עבודה בגישות “קלאסיות”, פנתה אל עולמות הגוף, הרגש והחוויה ואל החיבורים שבין טיפול קליני למחקר העכשווי ב- Affective Neuroscience. בעבודתה ניכר עניין הולך ומעמיק בתהליכי ריפוי, אהבה וטרנספורמציה בטיפול.

תקציר
ההרצאה עוסקת בעבודת אבל מורכב על פי גישת AEDP – Accelarated Experiential Dynamic Psychotherapy, תוך הדגשת המתנות המרפאות הגלומות בחוויות אבל ועצב, כאשר הן מוחזקות בתוך קשר טיפולי בטוח.
בחלקה הראשון נפרשים מושגי יסוד: רגש, תנועה אדפטיבית של רגש, דרכים חווייתיות לאפשור רגשי בטיפול. מושם דגש על עמדת של “נוכחות טיפולית מצטרפת”. מטרתה של עמדה זו היא הפרת הלבדיות של המטופל, באופן של אפשור רגשי ומעבר מפחד מרגשות ליבה לעבר יכולת הולכת ומתחזקת להכילם.
החלק השני מוקדש לווינייטות קליניות של עבודת אבל, המדגימות תהליכי ריפוי תוך חיבור הדוק בין תיאוריה למעשה.

פתיחה חווייתית ועמדת ה-AEDP
AEDP היא גישה אינטגרטיבית ממוקדת גוף, רגש, חוויית קשר וטרנספורמציה, אשר שמה במרכז את הפרת הלבדיות, באמצעות ביטויים סומטיים של גוף־נפש, עקיבה רגע־אחר־רגע (moment-to-moment tracking) וחתירה אקטיבית לריפוי. הגישה נשענת על מחקרי Affective Neuroscience, תאוריית ההיקשרות וחקר הרגש. על פי דיאנה פושה (2003), מפתחת גישת ה- AEDP, העצמי מצוי בדריכות מתמדת לתנאים מיטיבים. כאשר נחווית בטיחות, ניתן להשיל הגנות ולהגיב מתוך רגש ספונטני וחי.
ההרצאה נפתחת בהתנסות חווייתית. המשתתפים מוזמנים להתבונן בדמות אהובה, להתחבר לתחושות הגוף, לרגש ולמחשבות המתעוררות ולבסס בתוכם תחושת נוכחות פנימית מיטיבה.

וינייטה קלינית: עבודת אבל דרך חמש תמונות

תמונה ראשונה: נקודת כניסה – אימה וקיפאון
מאיה, בת 30, פונה לטיפול כשנה לאחר מות אחיה ממחלה קשה. היא סובלת מחלומות בלהה חודרניים, הימנעות חברתית ותחושת קיפאון. הזיכרון היחיד שנותר לה מאחיה הוא רגעי מותו בבית החולים, ללא פרידה. במפגש הטיפולי עולה אימה. החוויה נותרת תקועה, קפואה ובלתי ניתנת לעיבוד.
המטפלת (ד”ר אברהם עצמה) חשה בגופה גוש הולך ומתהווה בגרון ומתארת רגע פנימי של “איחול” – תקווה משותפת לאפשור רגשי למה שלא קיבל ביטוי: פרידה שלא התרחשה, רגשות וצרכים שלא מומשו. זהו רגע זיהוי תמונת הריפוי.
היכולת שלנו לדמיין את הריפוי היא בעלת כוח משמעותי המכונה ב-AEDP  – חוויה רגשית מתקנת. המטפלת מכוונת את הטיפול במאיה ליצירת עמידות, הנמדדת בין השאר, ביכולת התאוששות מהירה אחרי משבר ובמסוגלות לחוש, ללא הגנה, רגשות מכל סוג בסביבה תומכת.
בהקשר זה מודגש ידע מחקרי, לפיו רגשות כמו אשמה ובושה פועלים כחסמים לחיוּת, שמחה ויצירת קשר, בעוד שחסימה של התנועה האדפטיבית של רגשות ליבה (עצב, כעס) עלולה לפגוע בתפקוד שנים לאחר האירוע. AEDP מהווה עמדה המכוונת ליילד את נטיית הריפוי האורגנית המולדת.

תמונה שנייה: הזמנה לתיקון בחוויה וברגש
לאחר התבססות הקשר הטיפולי, מאיה מוזמנת לשוב בדמיון לרגע החוזר בחלומותיה. מתוך ההבנה שהמוח אינו מבחין הבחנה חדה בין מציאות לדמיון, מתאפשר תיקון חווייתי באמצעות יצירת רשת נוירונלית חדשה לאירוע. התיקון נעשה דרך החייאת החוויה וקשב לצורך שלא מומש – הפרידה.

תמונה שלישית: פרידה בדמיון
מאיה מוזמנת להיפרד מאחיה, כפי שהייתה זקוקה אז, בנוכחות המטפלת. הפרידה נחווית כמתרחשת בהווה, עם אנרגיה, תנועה ורגש. באמצעות טכניקת תיאור בדמיון (portrayal), החוויה מתרחשת באופן חושי, גופני ורגעי, לעיתים בעיניים עצומות ובשתיקה.

תמונה רביעית: השלמת האפשור הרגשי
עם עליית הפחד, מתאפשרת נשימה משותפת לתוכו. מאיה מזהה את הפחד המרכזי – לראות את הוריה שבורים. היא בוחרת להישאר עם אחיה, מבקשת מהוריה לצאת, נפרדת ממנו בדמעות ומשחררת בכי עמוק, מתמשך ומיטיב. בהמשך מופיעה חוויה של מענה מצדו – תחושת קשר, שמירה והמשכיות, המלווה בגל נוסף של בכי ובהופעת שקט חדש והקלה.

זוהי תנועה אדפטיבית של רגש: חוויה פסיכופיזיולוגית שמניעה לפעולה (התקרבות, התרחקות או קיפאון). במקום אימה ושיתוק, מאיה חווה עצב, אהבה וכאב בתוך חלון עוררות נסבל, בנוכחות מטפלת מצטרפת.

תמונה חמישית: השלמת האפשור הרגשי
מאיה מתארת שנפרדה מאחיה, כפי שהייתה רוצה, אך על פי גישת AEDP החוויה לבדה אינה מספקת. נדרש מטא־פרוססינג – עיבוד קוגניטיבי בהמיספרה השמאלית לשם קיבוע התהליך ואינטגרציה.
בחודשים שלאחר מכן מתרחשת טרנספורמציה סימפטומטית: חלומות הבלהה פוסקים, זיכרונות טובים שבים, והיכולת לחזור לקשרים חברתיים מתחדשת בהדרגה. זהו ביטוי של “האני המיטבי” – תיקון בעבודת האבל המוביל לחוויית עצמי מתוקנת.

חוויה מתקנת והתחדשות
ניתן לסכם את עבודת האבל המורכב דרך עדשת ה- AEDP. הרגש שימש מצפן טיפולי, כאשר הסיפור שימש כרכרה שנשאה את החוויה הרגשית. בתוך הנטייה האורגנית לבריאות בגוף-נפש התבצעה התחדשות של תנועה אדפטיבית של רגשות שנחסמו, באמצעות אפשור רגשי בתוך חלון עוררות פסיכוביולוגי נסבל. באופן זה נוצרה חוויה מתקנת של פרידה מיטיבה, שאפשרה לשקם את מנעד הרגשות ולבסס חוויית עצמי מיטבי, תוך חזרה לנרטיב מיטיב ומגדל.

הרצאה 4: מיינדפולנס ורגשות: טיפול בראי מודל התקשורת הקשובה

מרצה: שנטם דוד זוהר

12 במרץ 2021

שנטם דוד זוהר. שותף מייסד ומרכז התוכנית לתרפיה מבוססת מיינדפולנס באוניברסיטת בר אילן, מוביל תכנית ההכשרה בתנועה אותנטית ומפתח שיטת: התקשורת הקשובה. מרצה במגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב ובעל MA והכשרה קלינית בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס (אנגליה). מטפל בקליניקה פרטית ומתרגל מדיטציה מזה כשלושים שנה.

תקציר
בהרצאה זאת נבחן את הקשר בין גוף, רגשות ותפיסת עצמי וחשיבותם במרחב הטיפולי האינטראקטיבי. נתעניין במקורות ידיעתנו את רגשותינו במונחים של חוויה ישירה ומיידית, ונתעכב על ההשתנות המתמדת, כמוקד אפשרי להערכה מחדש. נציג שאלות טיפוליות מבוססות מיינדפולנס הנובעות ממודל התקשורת הקשובה ונתרגל קצרות את הטמעת הנלמד במרחב הבינאישי.

בין התפשטות לביקורת, בין בודהיזם למערב
נגדיר מיינדפולנס כתשומת לב מוכוונת־הווה לתחושות, רגשות ומחשבות, היוצרת השהיה בין הגירוי לבין התגובה האוטומטית. מקורו של המיינדפולנס במסורת הבודהיסטית, העוסקת בהתמרה עמוקה ובחקר מקור הסבל. יסודות המיינדפולנס כוללים את: הגוף, הטון הרגשי (נעים/לא נעים/ניטרלי – ערכיות קדם־רגשית), האווירה התודעתית ומושאי התודעה.

ארבע האמיתות הנאצלות מתארות את קיומו של סבל, את מקורו בהיאחזות במשתנה, ואת האפשרות להשתחרר ממנו באמצעות הדרך המתומנת: השקפה נכונה, כוונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים מאוזן, מאמץ נכון, מיינדפולנס וריכוז (סמאדי).

מיינדפולנס, כתופעה תרבותית וטיפולית, הולך ומתעצם בשטח ומלווה בספרות מחקרית ענפה. ג’ון קבאט-זין, מייסד שיטת MBSR (Mindfulness Based Stress Reduction), תרם רבות לחדירתה למערכות בריאות ונפש במערב.

ההתפשטות גררה גם ביקורת. יש הרואים במיינדפולנס טרנד המתחזה לפתרון כולל, שאף עלול להזיק בשימוש לא מושכל. אחרים טוענים, שהוא עלול לשמש כהימנעות ממפגש אמיתי עם קשיי החיים, או כהקלה זמנית שמחליפה עבודת עומק טרנספורמטיבית.

מיינדפולנס בהכשרות ובשדה הטיפולי
כיום מיינדפולנס נלמד כחלק בלתי נפרד מרוב תוכניות ההכשרה המוכרות על ידי איגוד ישראלי רב-תחומי לפסיכותרפיה, וכן כשדה עצמאי או במסגרת לימודי פסיכולוגיה בודהיסטית. אחד המנגנונים המרכזיים בגישה הוא עיסוק ברגולציה רגשית, המתקיימת הן במרחב התוך-אישי והן במרחב הבין-אישי.

נטען, כי אכן נדרשת זהירות ותבונה ביישום מיינדפולנס, אך מעבר לכך, הוא מעלה שאלה יסודית: האם מטרת הפסיכותרפיה היא הקלה רגשית או התמרה שורשית, והאם יש בהכרח סתירה בין השתיים, שהרי רבים מהפונים לטיפול מחפשים גם ממד רוחני, כחלק משאיפה לטרנספורמציה עמוקה (ממצא שהוזכר גם בהרצאתה של פרופ’ עופרה מייזלס).

בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס פועלים שלושה מרכיבים מרכזיים:
► עבודת המטפל/ת עם עצמו – תרגול אישי מתמשך של התבוננות עצמית.
► העבודה בחדר – הפניית תשומת הלב של המטופל לעצמו ולחווייתו המיידית.
► הנחיות לתרגול אישי – “שיעורי בית” המרחיבים את העבודה מעבר לחדר הטיפול.

קיים רצף בין תקיפה עצמית, ביקורת עצמית, הערכה, קבלה וחמלה (CFT). בבסיס הגישה מונחת תפיסה הומניסטית, המאמינה בבריאות האינהרנטית של האדם וביכולתו להירפא דרך העלאת מודעות ותרגול משותף. התבוננות עמוקה וקבלה מובילות באופן אינהרנטי לפעולה מיטיבה.

מיינדפולנס ביחסים (Relational Mindfulness)
יש חשיבות רבה לתרגול של מיינדפולנס בתוך קשר, ולא רק כתרגול אישי. Relational Mindfulness הינו תרגול הנעשה בתוך מערכת יחסים. גם כאשר התרגול מתבצע במקום מבודד, האדם אינו לבד.
ניתן לשרטט ארבעה מצבי תקשורת במפגש הבין-אישי: דיבור מודע, שתיקה מודעת, האזנה קשובה והמולה. מתוך אלה נגזרים שבעה סוגי תרגול מרכזיים:

► מודעות תר”מ – תחושות, רגשות ומחשבות
► הסיפור העכשווי
► הזהות המשתנה
► גמישות הצורך
► תובנת המוטיבציה
► אימפקט הקשר
►היקום החומל – כמרכז התרגול

מבעיה לפתרון – יישומים טיפוליים

מודעות תר”מ
הבעיה: בורות לחוויה האישית כפשוטה
הפתרון: התבוננות ברגע שלפני היווצרות החוויה (למשל כעס).
השאלה הקלינית: “למה אתה שם לב עכשיו?”
תחושות של נעים, לא נעים או ניטרלי קודמות לרגש עצמו. כוחו של המיינדפולנס הוא ביכולת להבחין ברובד התחושתי העדין ביותר. רגע זה, בעל חשיבות רבה בעבודה הטיפולית, נקרא PCPE (Post Contact Pre Emotion). זהו הרגע שבו האדם פוגש את העולם דרך החושים, לפני התגבשות הרגש. כאן אפשר להבין את המושג: ערכיות הטון הרגשי (Valence).

הסיפור העכשווי
הבעיה: היסקים סיפוריים מזיקים.
הפתרון: הפרדה בין החוויה לסיפור.
השאלות הקליניות: “אילו רגשות עולים כשאתה מספר את הסיפור?”; “איזה סיפור עולה כשאתה מרגיש את הרגש הזה?”

הזהות המשתנה
הבעיה: סבל נוצר מהיאחזות ברגש חולף כקבוע.
הפתרון: התבוננות בהתפתחות ובהשתנות הרגש.
השאלה הקלינית: “ועכשיו – מה קורה?”

גמישות הצורך
הבעיה: תגובתיות אוטומטית ללא בחירה.
הפתרון: הרחבת המרווח בין גירוי לתגובה.
השאלות הקליניות: “האם זה משהו שאתה יכול לשאת?”; “האם יש דרך להקל על הקושי?”

נזכיר בהקשר זה את דמות כירון – המרפא הפצוע (יונג): כאב בלתי ניתן לריפוי, אשר דווקא קבלתו מאפשרת ריפוי לאורך זמן. המחקר של אליסון בר (2006) מראה, כי מטפלים רבים חוו פגיעה משמעותית שתרמה לבחירתם המקצועית ומעלה שאלה על מקומו של כאב רגשי בחיים ובטיפול.

תובנת המוטיבציה
הבעיה: ניתוק מן הסיבות האמיתיות למעשינו.
הפתרון: חשיפה למניעי העומק חוסכת אנרגיה נפשית.
השאלה הקלינית: “מה אתה מדמיין שתרגיש אם אכן…?”

אימפקט הקשר
הבעיה: מצוקה אמפתית הנוצרת בקשר.
הפתרון: זיהוי ההדהוד הסומטי בין מטפל למטופל.
השאלה הקלינית: “איך זה בשבילך להיות כאן איתי?”
מחקרי ACT מראים, כי ניסיונות הימנעות מרגשות תורמים לפסיכופתולוגיה, ולכן המפגש הישיר מרפא.

היקום החומל
הבעיה: תחושת בידוד
הפתרון: היכולת לראות את עצמי כחלק מהאנושות כולה.
השאלה הקלינית: “האם לדעתך עוד אנשים מרגישים כך לפעמים?”

הרצאה 5: קווי אישיות והשפעתם על הדינמיקה הרגשית בטיפול

מרצה: אורנה אפק

19 במרץ 2021

אורנה אפק. פסיכולוגית ומדריכה מוסמכת בפסיכותרפיה ובפסיכודיאגנוסטיקה, מנהלת מכון תמוז לטיפול וייעוץ פסיכולוגי. מדריכה אנשי מקצוע במסגרות קבוצתיות ואישיות, מלמדת בבית הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית ומרצה בפורומים מקצועיים בנושאים: נרקסיזם, התיאוריה הפסיכואנליטית, חלומות.

קווי האישיות כדרך להיערכות בטיפול
בעולם הטיפול נהוג לעסוק בהפרעות אישיות בעיקר מן ההיבט הפסיכופתולוגי, אולם להבנת קווי האישיות ערך משמעותי בהבנת עולמו הרגשי־חווייתי של המטופל וכן להבנת הדינמיקה הנוצרת בקשר הטיפולי.

מודעותם של מטפלים לקווי האישיות מאפשרת היערכות טובה יותר לדפוסי הקשר הצפויים בטיפול. חשיבות האבחון האישיותי כבר בתחילת הטיפול מסייעת לענות על שאלות כגון: עם אילו מטופלים תופענה עוצמות רגשיות בלתי מווסתות? מי יעדיפו מרחק יחסי? האם המטופל חווה עזרה כהקלה והכרת תודה?

מודל האבחון הפסיכודינמי – PDM
המדריך האבחוני הפסיכודינמי PDM (Psychodynamic Diagnostic Manual), שפורסם בשנת 2006, נועד להשיב את הממד הסובייקטיבי להבנת התפקוד הנפשי. זאת בניגוד למדריכי אבחון מבוססי תסמינים בלבד כדוגמת DSM.

האבחון מתבצע בשלושה ממדים:
1. קווי אישיות
2. תפקודים מנטליים ורמת ארגון האישיות
3. סימפטומים

קווי אישיות – רמת ארגון ותפקודים מנטליים
קווי האישיות מבטאים סגנונות התנהגות, פחדים ומנגנוני הגנה האופייניים לאדם, כגון קווים סכיזואידיים, נרקיסיסטיים, אובססיביים, תלותיים ועוד.

במקום המושג “הפרעות אישיות”, הוצעה חלוקה לרמות ארגון אישיות: גבוהה, בינונית ונמוכה. ככל שרמת הארגון גבוהה יותר, כך גדלה הבשלות הרגשית והתפקוד במישורי החיים השונים.
רמת הארגון האישיותי מתבטאת במגוון יכולות מנטליות, ובהן:

• יכולות ויסות, תפקוד, קשב ולמידה
• החוויה הרגשית וביטויה
• יכולת למנטליזציה
• יכולת לדיפרנציאציה ואינטגרציה
• יכולת ליחסים בין־אישיים ואינטימיות
• איכות החוויה הפנימית והערך העצמי
• יכולת לשליטה וויסות התנהגות
• תפקודים הגנתיים
• התמודדות עם מצבי מתח
• יכולת להתבוננות עצמית
• יכולת להבנות ולהשתמש בסטנדרטים מופנמים
• תחושת משמעות ומטרה

ככל שרמת התפקודים המנטליים מגוונת וגבוהה יותר, כך גם רמת הארגון האישיותי. רמת ארגון בינונית (גבולית) מאפיינת רבות מהפרעות האישיות. רמת ארגון נמוכה (פסיכוטית) אינה מצביעה בהכרח על פסיכוזה פעילה, אלא על שיפוט מציאות פגוע ויציב יחסית.

קשר בין סימפטומים לקווי האישיות
הסימפטומים שבגינם מגיע מטופל מקבלים משמעות שונה בהתאם לקווי האישיות ולרמת הארגון. סימפטומים דומים עשויים לנבוע ממקורות שונים, בהתאם למבנה האישיותי. כך למשל, דיכאון אצל מטופל עם קווים נרקיסיסטיים עשוי לנבוע מפגיעה בערך העצמי, בעוד שאצל מטופל בעל קווים גבוליים הוא עשוי לנבוע מחוויות נטישה. באופן דומה, גם סימפטומים כמו פוביות, הפרעות אכילה, OCD ועוד עשויים לקבל משמעות שונה בקרב מטופלים עם קווי אישיות שונים ולכן אבחון של קווי האישיות ורמת הארגון בתחילת הטיפול מסייע לייעול התהליך ולהבנת חווייתו הסובייקטיבית של המטופל.

ה-PDM מתייחס להשפעת הסימפטומים גם על חוויית המטפל ועל הדינמיקה הטיפולית. אצל מטופלים בעלי ארגון אישיות בינוני ניתן לצפות לעוצמות רגשיות גבוהות, הן אצל המטופל והן אצל המטפל, בין היתר בשל שימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים, כגון פיצול והשלכה וקושי לראות מורכבות בזולת.

קווי אישיות מרכזיים והשלכות טיפוליות

קווים סכיזואידיים
מאופיינים בחשש מקרבה ופולשנות, צורך במרחב אישי ועולם פנימי עשיר. המטופלים עשויים לשדר רצון בקשר, אך מתקשים לאפשר קרבה ממשית ולעיתים אינם עסוקים ביחסים כלל. המפגשים נוטים להיות שקטים ואינטלקטואליים והאתגר הטיפולי הוא חיבור הדרגתי לרגש מבלי להיתפס כפולשני.
לדוגמה, עבור מטופל שחי בבדידות יחסית ומתקשה לבטא צורך בקשר – הטיפול יתמקד בהכרה בצורך באינטימיות ובהתמודדות עם סיום הקשר הטיפולי.

קווים גבוליים
מאופיינים בחוסר יציבות בדימוי העצמי וביחסים, פחד מנטישה ושינויים רגשיים חדים, לעיתים עם נטייה לתוקפנות. במצבי הפרעת אישיות גבולית נדרש המטפל ליציבות גבוהה ויכולת הכלה מול רגשות קיצוניים, פיצולים ומאבקי קרבה־מרחק. לעיתים בטיפול קשה להבחין בין רגשות המטפל לאלו של המטופל.

קווי אישיות אובססיבית־קומפולסיבית
מתאפיינת בצורך בשליטה, סדר ודיוק, חשיבה פרפקציוניסטית ועיסוק ב”מה שצריך” יותר מאשר ברצון אישי. הכעס, הרגש המרכזי, מבוטא לעיתים בדרכים עקיפות דרך מאבקים מוסריים או עקרוניים. מנגנון הגנה מרכזי הוא ניתוק רגשי, ולעיתים רגשות אשמה מועברים למטפל באמצעות הזדהות השלכתית.

קווי אישיות נרקיסיסטית
מאופיינים בעיסוק בערך העצמי ובשאיפה לשלמות. כאשר אצל המטופל מתעוררת תחושת נחיתות, הוא עשוי לעבור בין אידיאליזציה של המטפל לבין דה־ווליואציה, בעוד המטפל יחווה תחושות חוסר ערך המושלכות אליו. צמצום המנעד הרגשי נועד להגן על העצמי, ולכן חלק משמעותי מהעבודה הטיפולית הוא הרחבת החוויה הרגשית ואינטגרציה של חלקי העצמי. קנאה היא רגש מרכזי שלעיתים מופקד אצל המטפל.

קווי אישיות תלותית
מאופיינים בצורך חזק בדמות תומכת, תחושת ערך עצמי נמוכה ופסיביות. יש ביטויי הערצה כלפי המטפל, בד בבד עם קושי בביטוי כעס. נטייה לריצוי עלולה לגרום לירידה בערנות המטפל. האתגר הטיפולי הוא לעודד עצמאות ולהימנע מהפיכת המטפל לדמות אומניפוטנטית.

חשיבות האבחון האישיותי הכולל
כך נסגרה ההרצאה בהדגשת חשיבות המבט האישיותי להבנת הדינמיקה הרגשית בטיפול ולכיוונון מדויק יותר של העמדה הטיפולית.

הרצאה 6: המוח הרגיש – מדעי המוח בחדר הטיפול

מרצה: ד”ר קרן בן יצחק

יום א’, 4 באפריל 2021

ד”ר קרן בן-יצחק. דוקטורט במדעי המוח, MA בפסיכולוגיה ניסויית-מחקרית, בוגרת המרכז לחקר המוח בבר-אילן, במחקרה פיתחה כלי לאבחון פוטנציאל אובדני בקרב מתבגרים. מרצה ומלמדת קורסים וסדנאות על מגוון תפקידי הרגשות של האדם, בדגש על חשיבות הנגישות אל העולם הרגשי והצורך ה”בוער” שלנו להרגיש.

 

תקציר
בעשורים האחרונים הפך תחום מדעי המוח לפורץ דרך, וגילוייו משפיעים באופן דרמטי על עולם הרפואה, כמו גם על עולם הפסיכותרפיה. ההרצאה תתייחס לעולם הרגשות בראי מדעי המוח ותתמקד בנושאים הקשורים לטיפול: רגש וקוגניציה הפועלים כקואליציה במוח, מאפייני המוח המתמודד, אומץ כמיומנות נרכשת ועוד. נעסוק בשאלות כגון: מה קורה למוח שלנו כשאנו מחליטים לצאת למסע פנימי לתוך עצמנו? האם המוח משתנה? כיצד הוא מאפשר לנו לשנות דפוסי מחשבה והתנהגות? כיצד אנו מסוגלים להתמודד עם אתגרים, פחדים ומשברים?

התודעה האנושית: עומק החוויה או בדידות קיומית
ההרצאה מתמקדת בשני צירים מרכזיים:

  • תפקידה של הפסיכותרפיה בהנגשת מידע מהמוח
  • מה מתרחש במוח במהלך טיפול מוצלח וכיצד הדבר משפיע על רווחת המטופל

תשומת הלב מופנית לתופעה יומיומית אך עמוקה – בכל בוקר אנו מתעוררים, ואיתנו מתעורר גם העצמי, דרכו אנו חווים את העולם.

התודעה היא מעין “סרט פנימי” רב־ממדי הכולל מראות, קולות, ריחות ותחושות. ברוב הזמן היא נחווית כרציפה ובבעלותנו, אך במצבים של שסע בתודעה, חוויה זו עלולה להתערער.

מאפיין ייחודי נוסף של הקיום האנושי הוא המודעות לסופיות החיים – עובדה המעמיקה את חוויית הקיום, אך גם הופכת אותה למאתגרת. לצד זאת, בבסיס התודעה שוכנת גם בדידות קיומית.

רגש, זיכרון וקבלת החלטות
מנקודת מבט נוירולוגית, התודעה נוצרת במוח והחוויה עצמה מתרחשת באזורים מוחיים ייחודיים לכל אדם. המציאות, בהתאם לכך, אינה מורכבת רק מהעובדות האובייקטיביות, אלא מהפרשנות הסובייקטיבית שלנו אליהן.

החוויה הרגשית נוכחת בכל רגע של מודעות ומשפיעה באופן ישיר על תהליכי קבלת החלטות. בדומה לתפיסת המציאות, גם הזיכרון אינו תיעוד אובייקטיבי של העבר, אלא בנייה סובייקטיבית המשתנה לאורך זמן. כאשר אנו זוכרים, זו האמת כפי שהיא נחווית עבורנו.

האם פסיכותרפיה משנה את המוח?
הנוירונים הם תאים ייחודיים שתפקידם להעביר מידע באמצעות תקשורת הדדית. הקשרים ביניהם נוצרים ומשתנים כתוצאה מלמידה ודרכם מתעצבת החוויה הרגשית וההתנהגותית.

העניין הטיפולי מתמקד בעיקר בסינפסות ובנוירוטרנסמיטורים – האופן שבו המידע מועבר, מעובד ונשמר.

בהסתמך על עקרונות מחקריו של אריק קנדל:

  • כל התהליכים הנפשיים הם תהליכים עצביים
  • לגנים השפעה על מבנה ותפקוד הקשרים העצביים
  • החוויה משנה את הביטוי הגנטי – גנטיקה היא פוטנציאל, לא גורל
  • פסיכותרפיה היא תהליך של למידה המשנה את ביטוי הגנים ואת הקשרים העצביים
  • לאורך זמן, טיפול מייצר שינויים יציבים בהתנהגות

המסקנה: חוויה משנה את המוח דרך למידה.

פלסטיות מוחית בכל גיל: הבסיס לשינוי
המוח הוא מערכת דינמית בעלת פלסטיות גבוהה, גם בגיל הבגרות.
פלסטיות מאפשרת:

  • חיזוק או החלשה של קשרים עצביים
  • יצירת מעגלים חדשים
  • שימור למידה לאורך זמן

מטרת הטיפול: להחליש למידה שאינה מיטיבה ולבנות במקומה מעגלים עצביים חדשים ומסתגלים יותר.

למידה ויצירת זכרונות חדשים
למידה מתבטאת במספר תהליכים:

  • שינוי בעוצמת הקשרים הסינפטיים
  • יצירת קשרים חדשים
  • גיזום תאים (מוות מתוכנן)
  • נוירוגנסיס – יצירת נוירונים חדשים (בעיקר בהיפוקמפוס)

השלכות תהליכים אלו משמעותיות במיוחד בהקשר של יצירת זיכרונות חדשים ועיבודם.
למידה משמעותית נשענת על מנגנון של הגברה ארוכת טווח (LTP):

  • פעילות עצבית מתמשכת גם לאחר דעיכת הגירוי הראשוני
  • שינוי תפקודי ואנטומי בסינפסה

בטיפול:
האינטגרציה בין חוויות העבר להווה יוצרת חיווט מוחי חדש. היכולת לשאת אינטגרציה זו קשורה ללמידה משמעותית באזורים קדם־מצחיים. כאשר מטופל פוגש מחדש חוויות רגשיות שנצרבו בסביבה מאיימת, הפעם בתוך סביבה בטוחה ומוחזקת, אינטראקציה זו משנה את אופן עיבוד המידע במוח.

פעילות מוחית והפרעות נפשיות
דוגמאות להמחשה:

הפרעת אישיות גבולית (BPD):

  • פעילות מוגברת באינסולה (מערכת הרגש)
  • פעילות מופחתת באזורים קדם־פרונטליים (ויסות ושליטה)

תוצאה: עוררות רגשית גבוהה ולא מווסתת.

PTSD:
עוררות יתר באזורים מוחיים רבים.

אימון מוחי והתמודדות עם פחד
המוח, בדומה לשריר, זקוק לאימון בפועל. לא ניתן ללמוד התמודדות ללא מפגש ממשי עם קושי.
מחקר על אומץ גילה כי אצל אמיצים:

  • פעילות מוגברת באזורים קדם־מצחיים
  • ירידה בפעילות האמיגדלה

המשותף לנבדקים שהתמודדו: יכולת לדבר עם עצמם, להשהות תגובה, ולהפוך סקרנות לכלי התמודדות.

תודעה לא מונעת הדחקה
המטרה המרכזית היא להפוך ידע מרומז (לא מודע) לידע מפורש (מודע). זה נעשה דרך יצירת אינטגרציה בין רשתות עצביות שונות.
גם כאשר מידע אינו מודע, הוא עדיין נקלט ותופעה זו מוגדרת – “הזנחת צד”.
מכאן: הדחקה אינה שכחה.

סיכום: פסיכותרפיה כמחוללת שינוי מוחי
לפסיכותרפיה יש פוטנציאל עמוק להשפיע על חיווט המוח ועל זרימת האינפורמציה בו.

  • מחשבות הופכות לתחושות, אשר מובילות להתנהגות
  • מתאפשר זיהוי ושינוי דפוסי חשיבה ואמונות
  • מתפתחת יכולת להתמודד באופן מיטיב עם מצוקה

באופן זה נפתחות אפשרויות לשינוי מתמשך ומשמעותי בחיי האדם.

 

הרצאה 7: טיפול ומחקר בפסיכותרפיה משולבת חומרים משני תודעה

ד”ר קרן צרפתי

יום א’, 11 באפריל 2011

ד”ר קרן בן-צרפתי. MA בפסיכולוגיה סומאטית (גוף-נפש) ודוקטורט בפסיכולוגיית מזרח-מערב. מייסדת-שותפה של מכון האקומי ישראל, מטפלת ומורה בכירה לפסיכותרפיית האקומי, ממקימות תכנית ה-MA לפסיכותרפיה אינטגרטיבית באוניברסיטת חיפה. מנהלת מחקרים קליניים בפסיכותרפיה משולבת חומרים משני תודעה. גישתה מושרשת בגישות פסיכולוגיות מערביות, גישות שמאניות ותורות רוח מזרחיות.

 

תקציר
בהרצאה זו מוצג עולם המחקר והטיפול באמצעות חומרים משני תודעה. ההרצאה תתמקד בעבודה טיפולית עם פסילוסיבין ועם MDMA למצבי דיכאון והפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD), תוך התמקדות בעולם הרגשי המאפיין את תהליכי טיפול אלו.כפתיח להרצאה זו, האחרונה בסדרת ההרצאות בכנס, מדגיש ניר ישראלי, חבר ועד האיגוד, את החיבור של שלושת הצירים גוף-נפש-רוח, אשר עבר כחוט מקשר בין כל ההרצאות ומאפיין גם את נושא הפסיכותרפיה משולבת חומרים משני תודעה. מחד, זהו תחום השייך למדעי המוח ולפסיכופרמקולוגיה. מאידך, נושא זה נוגע בלב העשייה הטיפולית דרך התבוננות פנימית עמוקה, המאפשרת שינוי משמעותי בנרטיב הנפשי ודרך חוויות רוחניות של מטפלים ומטופלים גם יחד, שבבסיסן תחושת חיבור עמוק לאנושות כולה.

הערה מאת המרצה: ההרצאה, שניתנה בשנת 2021 מבוססת על ידע וניסיון שנצברו בשנים שקדמו לה. מאחר שפסיכותרפיה משולבת חומרים משני תודעה היא תחום מתפתח, ייתכן שהתכנים אינם משקפים באופן מלא את כלל ההתפתחויות הקליניות, המחקריות והרגולטוריות העדכניות. מומלץ, בנוסף להרצאה זו, להתעדכן במקורות מקצועיים עדכניים להעמקה ורענון הידע בתחום.

חומרים משני תודעה: מחקר מתחדש
הפסיכדליה היא תחום מחקרי צעיר ומתפתח, המחייב העמקה לצד זהירות רבה. האתגר המרכזי הוא שילוב הידע שנצבר במסורות עתיקות, כגון ריפוי שמאני, בתוך מסגרות הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המערבית.

קיימים חומרים רבים משני תודעה, כדוגמת MDMA, פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות), קטמין, LSD, אשר המשותף להם הוא יצירת חוויה תודעתית זמנית ועוצמתית. חוויה זו מאופיינת בשינויים משמעותיים בקוגניציה, ברגש ובתחושה, בגמישות מחשבתית, תפיסתית ורגשית, ובהגברת הקישוריות בין אזורים שונים במוח – תהליך המשפר את התקשורת ביניהם. מנעד החוויות רחב ומשתנה בין אנשים שונים.

המחקר בתחום החל כבר בשנות ה-60, אך הופסק בשל הקשרים פוליטיים ותרבותיים. השימוש החוקי דאז הוביל לעלייה בצריכה, שנתפסה כמאיימת על הסדר החברתי (למשל בהקשר של תנועת ההיפים וההתנגדות למלחמת וייטנאם). בעקבות זאת הוכרזו החומרים כמסוכנים והמחקר הופסק.

בעשור האחרון חלה תחייה מחקרית משמעותית, המתמקדת בבדיקת הבטיחות, ההשפעה המוחית והיעילות של שילוב חומרים משני תודעה עם פסיכותרפיה, בהקשרים קליניים מוגדרים.

MDMA כטיפול ל-PTSD
כשמונה אחוזים מהאוכלוסייה בארה”ב סובלים מ-PTSD, לצד שיעורים גבוהים במיוחד בקרב צוותי חירום ואנשי צבא. בעוד שרוב האנשים מחלימים מתסמיני טראומה עם הזמן, כ-10 אחוזים נותרים “תקועים” בתסמינים קשים: הצפות רגשיות, הימנעויות, חרדה, דיכאון, סיוטים ופלאשבקים.
בשל העומס הנפשי המתמשך, מתפתחים מצבי דיסוציאציה ותחושת ניתוק מהגוף ומהחוויה הפנימית.הטיפול הקיים – שילוב של תרופות ופסיכותרפיה – יעיל פחות בטווח הארוך, במיוחד במצבי PTSD עמידים.
מכאן צמח המחקר בתרפיה מבוססת MDMA, שמטרותיו הן בדיקת הבטיחות, היעילות, ההשפעה ארוכת הטווח וכן שימוש נקודתי ולא כרוני, במטרה לטפל בשורש הטראומה.

הפוגה מחוויה בלתי נסבלת
MDMA מגביר הפרשה של סרוטונין, דופמין ואוקסיטוצין – נוירוטרנסמיטורים הקשורים לרווחה נפשית, בהירות, אמפתיה וקרבה. על אף שההשפעה של החומר זמנית, היא מאפשרת הפוגה מהחוויה הבלתי נסבלת של PTSD.במחקרים קליניים מבוקרים שנערכו בקרב 1,260 משתתפים, לא נרשמו אירועים חריגים. הנבדקים עברו סינון קפדני, המטפלים הוכשרו באופן ייעודי, והטיפול התקיים במינון מבוקר ובמיכל טיפולי בטוח (Set and Setting). יש להדגיש, כי חוויה קשה שתתעורר ללא מיכל טיפולי שכזה, למשל כפי  שקורה לעיתים במסיבות, עלולה להיות טראומטית, בעוד שבטיפול היא מוכלת ומהווה הזדמנות לעיבוד עמוק.

תוצאות פורצות דרך
פרוטוקול המחקר ב-MDMA כולל בדרך כלל 12 מפגשים: שלושה מפגשי הכנה, סשן MDMA, שלושה מפגשי אינטגרציה, וחוזר חלילה – עד שלושה סבבים.

נמצא, כי בתום 12 חודשים מסיום הטיפול 68 אחוזים מהנבדקים לא עמדו עוד בקריטריונים ל-PTSD. ממצא זה הוביל להכרזה של ה-FDA על המחקר כפורץ דרך. בנוסף, נמצאו גם שיפורים בשינה, בתפקוד ובדיכאון נלווה.

Ego Dissolution קישוריות מוחית ושינוי בדיכאון
המחקר בפסילוסיבין התמקד בעיקר בדיכאון מג’ורי, עמיד ואובדני. פחות ממחצית מהמטופלים מגיבים לתרופות נוגדות דיכאון, וחלק ניכר נזקקים לטיפול כרוני.

במחקרים עם מתנדבים בריאים, כ-60 אחוזים דיווחו על חוויות של אחדות, התעלות מעבר לזמן ולמרחב, מצב רוח חיובי עמוק, אהבה, פליאה ומשמעות – חוויות שנותרו נוכחות גם שנה לאחר מכן. גם בקרב חולים סופניים נצפתה ירידה משמעותית בחרדה ובדיכאון. תוצאות מבטיחות נמצאו גם ב-OCD ובהתמכרויות. גם על מחקרים אלה ה-FDA הכריז כפורצי דרך.

בדימות מוחי נמצא כי פסילוסיבין מעלה באופן משמעותי את רמת הקישוריות במוח. בקרב נבדקים רבים מתוארת חוויה עמוקה של Ego dissolution – הפחתה זמנית של תחושת האני והזהות האישית המובחנת, לצד חוויה דומיננטית של חיבור למשהו גדול שמעבר לעצמי. נמצא קשר מובהק בין עומק חוויה זו לבין שיפור משמעותי בתסמיני דיכאון.

שער לחוויה טרנספורמטיבית
ניתן לבחון מספר השערות למנגנון השינוי הטרנספורמטיבי: חשיבות המיכל הטיפולי ונוכחות המטפל כנוכחות אוהבת ובטוחה; פסיכותרפיה חווייתית־גופנית הממוקדת ברגע ההווה; ומתן מקום גם לממד האקזיסטנציאלי־רוחני.

לסיכום, מדובר בפרדיגמה חדשה: תרופה המהווה שער לחוויה רב־ממדית, המאפשרת טרנספורמציה עמוקה בתוך מסגרת טיפולית.

סרטונים מהכנס