לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול
(9) מבחן נאמנות
מאת נורית ענבר-וייס
אני פונה להתייעצות בגלל תחושה של מלכוד בעקבות בקשה – בעצם תביעה – של מטופל במצוקה. המטופל הוא סטודנט בן 29, בחור מחונן, רגיש ופגיע, שחווה בילדותו ובנערותו פגיעה רגשית מתמשכת מצד אמו. האם מצטיירת בטיפול כאישה שסבלה מתנודות חריפות במצב הרוח ומקושי בשליטה בכעסים ובדחפים, ואילו האב מתואר כאדם חלש ומעט מנותק, שבחר לסגת מן המרחב המשפחתי ובכך הותיר את המטופל חשוף וחסר הגנה.
אני מעריכה את המטופל ומחבבת אותו מאוד. הוא רגיש לסבלם של אחרים, משקיע בטיפול ומתאמץ לבנות לעצמו חיים טובים. במהלך שנות הטיפול הוא עשה צעדים משמעותיים בכמה תחומי חיים. ואולם, בשנה האחרונה מתרחש אצלו תהליך שמדאיג אותי. ההבנה שלו את עברו ואת משפחתו נעשית בהדרגה נוקשה וחד־ממדית. דמות האם והזיכרונות מן הקשר איתה הולכים ומאבדים את מורכבותם. אירועים חיוביים שהוזכרו בעבר בטיפול כמו נמחקו מזיכרונו. אירועים אחרים, שבעבר תוארו על מלאותם המעורבת והמבלבלת, מקבלים כיום פרשנות אחידה דרך מפתח אחד של פגיעה. ביטויים כמו “הורות רעילה”, “הורות נרקיסיסטית” ו”התעללות” ממלאים את חלל החדר.
התנהגותה של אמו התמתנה עם השנים, והוא עצמו כבר בוגר וחי מחוץ לבית, אך התחושות שלו ביחס לאם החריפו מאוד. הוא מתאר את המפגש איתה כבלתי נסבל, מעורר מתח גופני עז ואף בחילה. בחודשים האחרונים הוא מסרב להיפגש או לדבר איתה. ההימנעות התחילה מסירוב להיפגש בארבע עיניים, והתרחבה לכל אירוע שבו היא נוכחת. עם זאת, לעת עתה הניתוק אינו מביא להקלה. נדמה שהמצוקה של המטופל הולכת ומחמירה.
בהדרגה הצטמצמה יכולתו לשאת עמדות אחרות בתוך המשפחה. בני משפחה שאינם מאמצים את נקודת המבט שלו ביחס לאם החלו להיתפס כמי שמשתפים עמה פעולה וכמי שמסייעים בהכחשת העוול שנעשה לו. ככל שהכאב שלו גובר, כך גוברת גם הציפייה שכל אדם משמעותי בחייו יכריע באופן מפורש בשאלות שהפכו עבורו לשאלות של אמת, נאמנות וצדק. אביו נתפס כעת כפחדן וחסר עמוד שדרה. אחותו, שהייתה עד לאחרונה דמות קרובה ומשמעותית עבורו, נתפסת כצבועה ואופורטוניסטית בגלל הקשר הרציף בינה לבין האם, המסייעת לה בגידול ילדיה.
בשבועות האחרונים התהליך הגיע לנקודת רתיחה. אחותו של המטופל סיפרה לו שהיא מתכננת לערוך מסיבת יום הולדת ביתית לבתה, ילדה שהמטופל קשור אליה מאוד. המטופל הרגיש שהוא עומד להיות מודר מן האירוע משום שהאם תנכח בו. בפגישות האחרונות הוא יושב עם הטלפון ועוסק בניסוח הודעה לאחותו, שעיקרה: “אם תזמיני את אמא למסיבת יום ההולדת, המשמעות היא שוויתרת עליי”. בין השורות עולה איום בניתוק הקשר.
נותרה עוד פגישת טיפול אחת לפני האירוע. לקראתה גם אני קיבלתי ממנו הודעה: “אני חייב לדעת שאת בצד שלי. תביני שאם אחותי מחליטה להזמין את אמא שלי, זה אומר שהיא בחרה צד ודחקה אותי החוצה. אי אפשר להמשיך להעמיד פנים שהכול בסדר“.
כאמור, אני מרגישה במלכוד. נראה שכל תגובה שאינה אישור מלא לעמדה שלו עלולה להיחוות על ידו כבגידה ולהוביל למשבר חריף בקשר הטיפולי, אולי אף להפסקת הטיפול. אני יכולה להבין את התביעה שלו ממני. ברור לי מדוע בחור שחווה פגיעה רגשית ממושכת ומרגיש בודד ונטוש עם החוויה שלו ועם האופן שבו הוא מבין את מה שקרה לו, זקוק באופן נואש להכרה ולתיקוף.
חלק מן המלכוד נובע מכך שההתלבטות שלי אינה רק קלינית אלא יש בה גם ממד מוסרי. במצבים של קרע משפחתי או קהילתי שהתפתח בעקבות פגיעה מוכחשת, אני מרגישה אחריות מיוחדת להתייצב לצד הנפגעים. זו עמדתי האנושית והמקצועית.
עם זאת, אני לא שלמה עם האפשרות שאצטרף באופן מלא לאופן שבו המטופל מארגן כיום את המציאות. לגבי הצבת האולטימטום לאחותו, אני חוששת שאשתמש בסמכות הטיפולית שלי כדי לחזק מהלך שעשוי להביא להקלה רגעית, אך בטווח הארוך עלול להעמיק את בדידותו, לצמצם את יכולתו לשאת מורכבות בקשרים משמעותיים, ולהפוך את תחושת הפגיעה לציר המרכזי שמארגן את חייו. קשה לי להיות שותפה למהלך כזה.
מטפלת יקרה,
המצב שתיארת באמת מסובך ורגיש במיוחד. כשבקשה לתיקוף ולהכרה בפגיעה הופכת לדרישה להצטרפות מלאה אל נקודת המבט של המטופל, הטיפול נקלע לצומת לא קל. כל ביטוי של נפרדות מצדך עלול להיחוות כהכחשה של הפגיעה ולהוביל למשבר ביחסים, ובו בזמן ויתור על נקודת מבטך העצמאית מעורר קושי מקצועי ואתִי. האם לאכזב את המטופל או לבגוד בחובתך כלפיו כמטפלת? אם זו הדילמה, ברור מניין נובעת תחושת המלכוד שלך.
נגעת בתיאורך גם בממד המוסרי המיוחד של דילמה זו. בטיפול באנשים שעברו פגיעה מתמשכת, יהא אשר יהא אופייה של הפגיעה, מטפלים רבים חשים מחויבות לעמוד בסולידריות לצדו של הנפגע. מאוד מובן וראוי הרצון שלך לומר למטופל כי את רואה אותו ומאמינה לו.
כדאי לעצור ולשאול מה בעצם הוא מבקש ממך. האם הוא מבקש שתראי את כאבו? שתתקפי את הטענה שנעשה לו עוול? שתאשרי את הפרשנות שלו להתנהגותה של האחות? שתכריעי שהצדק אתו ולא איתה? שתצטרפי כשותפה למאבקו? שתשתמשי בסמכותך כאשת מקצוע על מנת לגבות את הצעד שהוא עומד לנקוט? ההבחנות האלה חשובות: בקשה להכרה, בקשה להסכמה ובקשה לאישור פעולה, אינן זהות זו לזו או נובעות זו מזו בהכרח, אך ייתכן שההבדלים ביניהן מטושטשים כרגע. כך או כך, נדמה מתיאורך כי המטופל מעמיד אותך כרגע במעין מבחן נאמנות. בדרך זו או אחרת הוא שואל אותך, בצורה מפורשת למדי, האם את בצד שלו או בצד של הפוגעים והעומדים מנגד.
מעניין לתהות מדוע הדרישה לנאמנות נעשתה כה מוחלטת דווקא באחרונה. מן התיאור שלך עולה אפשרות שנוקשותו ההולכת וגוברת של המטופל בהקשר של הבנת המציאות המשפחתית, היא ניסיון לייצר סדר במקום שבו היו כאוס, אי ודאות וחוסר אונים, עם התנהגותה ההפכפכה של האם והתקפי הזעם שלה, ועם עמידתו מנגד של האב. ייתכן שכיום, האפשרות לחלק את העולם לפוגעים ונפגעים, דוברי אמת ומכחישנים, שותפים למאבק לצדק לעומת משתפי פעולה עם הפגיעה, מספקת למטופל מידה מסוימת של סדר, שליטה ובהירות, במחיר של צמצום היכולת שלו לשאת מורכבות ועמימות.
בראייה כזו, ייתכן שהמטופל דוחק באחותו לבחור בין אמו לבינו, משום שהעובדה שהיא בוחרת להיות בקשר עם שניהם אינה עולה בקנה אחד עם הסדר ועם החלוקות הברורות שהוא מבקש ליצור, ומתפרשת אצלו כערעור על האופן שבו הוא תופס את המציאות המשפחתית. אלא שהדרישה עלולה להציב את האחות במצב שבו כדי להוכיח את נאמנותה אליו היא נתבעת לוותר על הנפרדות שלה ועל זכותה לעצב בעצמה את יחסיה עם האם.
הבנה כזו קוראת לעמדה של חמלה כלפי כל הנפשות הפועלות. אפשר לראות את הנוקשות וההתבצרות של המטופל במבחני הנאמנות שהוא מציב לאחותו וכעת גם לך, ובו בזמן לראות עד כמה הן נובעות מתוך מצוקה. אפשר לזהות את כאבו של המטופל גם ובמיוחד כאשר הוא מתנהג באופנים שעלולים לגרום סבל לאחרים. חמלה יכולה לאפשר לך להחזיק בעת ובעונה אחת הן את תמונת הילד הפגוע והן את דמותו של הבחור שמתקשה כעת לראות את האחר ולהכיר בנפרדותו.
אין ספק שזה מצב מבלבל ומלחיץ עבורך כמטפלת. גם כאן חשוב להחזיק בתודעתך את ההבחנות החיוניות בין תגובות מסוגים שונים, למשל, בין תיקוף והכרה לבין הסכמה ואישור. אפשר לומר למטופל “אני מבינה מדוע הדינמיקה עם אמא בבית פגעה בך וגרמה לך נזק”, בלי לומר “לכן אחותך לא בסדר כשהיא מזמינה את אמך למסיבה”. אפשר לומר “אני מבינה מדוע אתה מרגיש שאחותך מעדיפה את הקשר עם אמך על פני הקשר איתך”, בלי לאשר את נכונות הפרשנות. הכרה בסבלו של המטופל אינה מחייבת אותנו להכריע בכל שאלה עובדתית או מוסרית. ייתכן בהחלט שהבחור עבר חוויות קשות ופוגעניות בתוך משפחתו, ובו בזמן ייתכן גם שהאופן שבו הוא מנסה כיום להתמודד איתן, מעמיק את בדידותו ומחבל ביכולתו להתמודד עם מורכבויות במערכות היחסים שלו.
היענות ישירה לדרישתו של המטופל אמנם עשויה לספק לו הכרה שהוא מייחל לה, אך במקביל היא עלולה לחזק בדיוק את אותן מגמות שמדאיגות אותך בנוגע אליו, כולל הרעיון ההרסני שקשר טוב אפשרי רק כאשר האחר רואה את העולם בדיוק כפי שהמטופל רואה אותו, ומוותר על נפרדותו ועל זכותו לדעה עצמאית. במובן זה, הנפרדות שלך אינה רק איום על הקשר הטיפולי. היא טומנת בחובה גם הזדמנות להציע למטופל חוויה שבה קרבה ונפרדות יכולות להתקיים זו לצד זו, מחלוקת אינה זהה לנטישה, ונאמנות יכולה להתקיים לצד אי־הסכמה.
דרך אפשרית אחת להתמודד עם המצב הנפיץ שנוצר ביחסים הטיפוליים, היא לנסות לשתף את המטופל בהתלבטות שהתעוררה אצלך בעקבות ההודעה שלו, בחשש הגדול לאכזב אותו או לומר דברים שיתפרשו אצלו כנסיגה מההכרה בעוול שנעשה לו, ומנגד, החשש שמתן האישור שאליו הוא מייחל יהיה שגוי מבחינה טיפולית ולא ישרת אותו. שיתוף כזה כמובן לא מבטיח שהשיחה תעבור בשלום. ייתכן מאוד שהמטופל עדיין יתאכזב, ייפגע ויכעס. עם זאת, הניסיון לאפשר למטופל להתחקות אחר קו המחשבה שלך ואחר השיקולים השונים והמתחים ביניהם, עשוי ליצור מעט הרחקה ויכולת לשאת את נקודת מבטך, או לכל הפחות לאפשר לו לחוש שאת בכל זאת מתייצבת לצדו ומחפשת אחר דרך פעולה שתיטיב אתו. על מצע יחסי האמון שנוצרו ביניכם, יש ערך לעצם היכולת שלך להישאר נוכחת ולהתעקש לשמור על קשר קרוב ופתוח גם ברגע קשה.
בנקודה זו בזמן, המטרה היא לעזור למטופל להרחיב מחדש את היכולת לחשוב על המציאות בגמישות, באמצעות שאלות שיאפשרו לו להתבונן במשמעויות שהוא מייחס לדמויות ואירועים שונים. כיצד הוא מבין את בחירותיה של אחותו? האם יכולים להיות הסברים חלופיים להתנהגותה? מה הוא מבקש להשיג באמצעות הצבת אולטימטום מרומז? מה חשוב לו שאחותו תבין? מה עשוי לאפשר לו להרגיש שהיא מכירה בעוול שנעשה לו? מה יקרה מבחינתו אם היא לא תיענה לדרישתו? שאלות כאלה עשויות – כך אנו מקווים – להסיט את מוקד השיחה מן המאבק להשגת הישג קונקרטי במציאות, אל משמעויותיו הסמליות של המאבק ואל המצוְקה שהמטופל מנסה לפתור באמצעותו.
בעבודה עם מטופלים שעברו פגיעה מתמשכת אורבים לנו שני סוגי כשלים, שכל אחד מהם מפתה בדרכו. הראשון הוא הימנעות מאמירה ברורה ומנקיטת עמדה, כשאלה נחוצות לתהליכי ההחלמה והצמיחה של המטופל. בשם הספק והזהירות, בשם הדגש על עיסוק בעולם הפנימי ותפיסת ההתבגרות כתהליך של הסְכנה עם עובדות שלא ניתן לשנותן, בשם האמונה במציאות מורכבת ובריבוי פרספקטיבות, המטפלת עלולה להותיר את המטופל לבדו, מבולבל ושרוי בערפל, מבלי להכיר באופן מספיק בפגיעה שאכן התרחשה בממשות. הכשל השני הוא קריסה לקוטב ההפוך: מתוך הזדהות עם המטופל ורצון לתקן את העוול שנעשה לו, ואולי גם מתוך חשש מאכזבת המטופל וכעסו, המטפלת עלולה לאמץ באופן מלא את האופן שבו הוא מארגן את תמונת עולמו, להידבק בחלוקות פשטניות המשטיחות את מורכבותה של המציאות, ולתמוך בהחלטות לא מיטיבות ולא מידתיות, בשמו של מאבק על אמת וצדק. המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר…
בהמשך לכך, חשוב לזכור כי אדם שנפגע אינו חסין בעצמו מפני פגיעה באחרים. כאב נפשי חריף ומתמשך עלול לצמצם את היכולת להחזיק את דמויותיהם של האחרים כסובייקטים נפרדים עם צרכים ופרספקטיבות משל עצמם, ולראות את חלקו של הנפגע עצמו במתרחש ביחסיו עם אחרים. מטפלת בעלת כוונות טובות עלולה להיעשות שותפה לעיוורונו של המטופל ביחס לנקודה זו, ובכך להרחיק אותו מן האפשרות לראות את עצמו ואת יחסיו באופן שלם יותר.
האתגר האתי והקליני כאחד הוא לשהות במרחב המסובך שבין שני הקטבים, שם העבודה הטיפולית עשויה להפוך את העולם לתחוח. למיטב הבנתי, המטופל זקוק לחוויה טיפולית שבה אפשר להחזיק יחד את הכאב ואת המורכבות, את הצורך בנאמנות ואת הנפרדות, את הפגיעה שחווה ואת האחריות שיש לו ביחסיו עם אחרים. חוויה שבה אפשר להחזיק מעמד ביחד גם ברגעים של מרחק וחוסר הסכמה, לשהות עם תחושות קשות ולהצליח להתבונן בהן ולחקור אותן. מתוך כך, אולי יוכל להישמר עבורו מרחב שבו יוכל להתאבל ולכעוס על מה שקרה לו בעבר בלי להרוס את מה שעדיין יש לו היום, ולהתפנות להמשך תהליכי הבנייה של חייו.
*
לקריאה נוספת:
ענבר-וייס, נ. שפת ההשלמה ושפת המאבק: עמדות מנוגדות בשדה הסיוע לנפגעות אלימות וטראומה, “חוצות: כתב עת תרבוטיפוליטי”, גיליון שלישי, 2022.
כתיבת תגובה