(3) אני לא יודע איך מטפלים בזה

לכאן ולכאן: לחשוב יחד על דילמות אתיות בטיפול

(3) אני לא יודע איך מטפלים בזה

מאת נורית ענבר-וייס

 

לפני תשעה חודשים קיבלתי לטיפול סטודנטית שפנתה על רקע של קשיים בוויסות רגשי, דיכאון וחרדה. לאורך חודשי הטיפול עד כה, הרגשתי שהיא זהירה ומתקשה להיפתח ולהרגיש נינוחה בחדר, והאמון בינינו נבנה באיטיות רבה. באחת הפגישות האחרונות, המטופלת שיתפה אותי לראשונה בעובדה שהיא מתמודדת מאז ילדותה עם התנהגות כפייתית מסוימת, הקשורה לעור הגוף. מן התיאור שלה נשמע כי אותה התנהגות משמשת אצלה כמנגנון מרכזי לוויסות רגשי והרגעה עצמית במצבים של הצפה רגשית וחרדה.

ההפרעה גוזלת ממנה זמן רב בכל יום ופוגעת בתפקודי החיים, מסידור החדר שלה בדירת השותפים ועד לתפקוד הלימודי. היא מייצרת מעגלים של בושה, אשמה ושנאה עצמית, ומבודדת אותה מבחינה חברתית. המטופלת סיפרה לי שמעולם לא שיתפה בכך שום אדם, בגלל הפחד שלה מתגובות של גועל, דחייה ושיפוטיות.

מאז שההפרעה נפתחה בטיפול, אני מוטרד בנוגע לכשירות המקצועית שלי לטפל בה. אני מרגיש שחסרה לי הבנה בנושא ולא יודע איך לגשת אליו מבחינה טיפולית. אני תוהה אם כדאי שאפנה את המטופלת למטפל אחר (אולי בתחום של CBT, התמכרויות או פסיכיאטריה). בנוסף, הבחנתי שאני מרגיש מעין אי נוחות או רתיעה כשהתוכן עולה, ונוטה להסיט את מבטי הצדה. לא ברור לי עדיין אם הרתיעה משקפת את הגועל שהמטופלת חשה כלפי עצמה, או שהיא מעידה על קושי אישי שלי בעבודה עם בעיות מסוג זה.

יחד עם זאת, אני מרגיש חיבה עמוקה למטופלת וחושב שהעבודה הטיפולית שעשינו עד היום הייתה משמעותית. חבל לי לקטוע את הטיפול. אני גם חושש שהפניה למטפל אחר תאשר את התחושה של המטופלת, שהסוד שלה באמת מבייש, מגעיל ובלתי נסבל. מתלבט מה עלי לעשות.

 

מטפל יקר,

דילמות מן הסוג שתיארת מצויות בלב העשייה הטיפולית. הן מפגישות אותנו עם המתח בין מחויבותנו למטופלת ולקשר הטיפולי, לבין אחריותנו המקצועית להכיר בגבולות הכשירות שלנו, להעניק טיפול הולם ולהימנע מגרימת נזק. אתחיל מהתייחסות למצב דומה אך פשוט יותר. כאשר מטפלת מקבלת פנייה לטיפול ומבררת את הרקע לפנייה ואת ציפיותיו של המטופל, מובן שעליה להשתהות ולבחון את שאלת התאמתה כמטפלת עבורו, ובמיוחד את השאלה האם יש לה את הכשירות הדרושה כדי לטפל בקשיים שבגללם פנה. (כשירות אינה נמדדת רק בתחושת המסוגלות הסובייקטיבית של המטפלת, אלא נשענת על הכשרה רלוונטית, ידע ומיומנות, ניסיון ויכולת להיעזר בהדרכה). מאחר שהמידע הנחוץ לשם קבלת ההחלטה לא תמיד נמסר כבר במגעים הראשוניים, מקובל לקבוע מסגרת של פגישה או שתיים להיכרות והתרשמות הדדית, שבסופן מתקבלת החלטה ביחד ולחוד, האם להיכנס לעומק התהליך הטיפולי.

אותן פגישות היכרות הן מעין אזור ביניים: במובנים מסוימים הטיפול עדיין לא התחיל, ובמובנים אחרים ומהותיים הטיפול כבר יצא לדרכו – תהליכים של העברה והעברה נגדית כבר הופעלו והמטופל כבר מצוי בעמדה של פגיעות הדורשת רגישות מיוחדת. בשלב זה, ההכרעה של המטפלת האם להמשיך בקשר הטיפולי תישען במידה מכרעת על שאלת התאמתה המקצועית לצרכיו של המטופל.

המצב שתיארת מורכב יותר. הוא דומה למקרה הפשוט בקווי המתאר הכלליים שלו, אך גם שונה ממנו באופן מהותי. בטיפולים רבים, בעיה שגורמת למטופלת סבל רב – למשל, התנהגות כפייתית, התמכרות, הפרעת אכילה, פגיעה עצמית, טראומה מינית, קושי מיני ספציפי – נחשפת רק לאחר שהקשר הטיפולי העמיק והתבסס, ונוצרו יחסים של אמון וקירבה. במצב כזה אנחנו נקראים לתת את הדעת הן על שאלת הכשירות שלנו לטפל בבעיה והן על משמעותם של האירועים בתוך הקשר הטיפולי. בין היתר עולות כאן השאלות למה המטופלת זקוקה בנקודת זמן רגישה כל כך בטיפול; האם התגובה הרגשית שלנו עצמנו מבקשת תשומת לב ועיבוד מיוחד; וכיצד תגובות שונות מצדנו עשויות להיחוות ולהתפרש על ידי המטופלת (למשל, האם הפניה לאיש מקצוע נוסף תתפרש כתגובה אחראית, מחזיקה ומרגיעה או כביטוי לבהלה והתרחקות).

במקרה שאתה מתלבט לגביו, ההפרעה של המטופלת אינה רק מידע שהתגלה בעיצומו של הטיפול. עצם הבחירה שלה לחשוף בפניך סוד שהוסתר במשך שנים רבות ומעורר בה בושה עמוקה ופחד מדחייה, הוא אירוע משמעותי ביותר בתוך הקשר הטיפולי, שחשוב לתת לו את מלוא תשומת הלב והמקום, באופן שעושה צדק עם משקלו וחשיבותו. ישנו מרחב שלם של התבוננות ועיבוד שנוגע למשמעות הרגשית של נשיאת סוד מבייש לאורך שנים רבות ומעצבות, של התמודדות בסתר עם התנהגות שיצאה משליטה, ולבסוף של הבחירה לגלות את הסוד, והחוויה בתוך הקשר בעקבות הגילוי. העיסוק בנושאים אלה קודם למאמץ להביא להקלה סימפטומטית וימשיך להתנהל לצדו של מאמץ זה. עבודה כזו היא לחם חוקנו כמטפלים.

בהמשך לכך, אפשר לחשוב כי העיכוב בחשיפת הסוד לא נבע רק מן הצורך של המטופלת להמתין להיווצרות של אמון וביטחון בקשר, אלא גם מן הרצון שלה שתכיר אותה תחילה כאדם שלם; ומחשש שגילוי מוקדם מדי ישתלט על הקשר ויצבע את האופן שבו אתה רואה אותה. ייתכן שזה חשוב לה במיוחד משום שהיא עצמה נאבקת בתחושה שהסוד שלה מגדיר אותה – שהסוד הוא “מי שהיא באמת” (כלומר, חריגה ומעוררת סלידה).

בראיה כזו, הבקשה המובלעת ממך אינה שתטפל בהפרעה באופן נקודתי, אלא שתטפל במטופלת כאדם שלם הסובל מן ההפרעה, ותעזור לה לפתח חמלה עצמית וקבלה עצמית. חשיפת הסוד אינה רק מבחן ליכולת שלך להכיל תוכן לא פשוט ומעורר רתיעה, אלא גם ליכולת של הקשר הטיפולי להישאר עשיר ומלא, ולא להצטמצם לעיסוק בהפרעה.

בהקשר זה, תגובת הרתיעה שתיארת ראויה להתייחסות לא רק כהפרעה פוטנציאלית לטיפול אלא גם כמקור חשוב לידע והבנה. בהמשך להשערה שהעלית במכתבך, ייתכן שהמטופלת זקוקה לכך שתחווה מעט ממה שהיא מרגישה כלפי עצמה, תכיל את תחושותיה ותסייע לה לעבד אותן. השאלה המקצועית והאתית שעולה בהקשר זה, היא האם תוכל לזהות ולעבד את תגובותיך באופן שיחליש את אחיזתן בך ויסייע לך להיות עם המטופלת בנוכחות הפתוחה והמקבלת שהיא זקוקה לה. אם הדבר לא יתאפשר, קיים חשש שהמפגש בין הבושה של המטופלת לבין תחושות הרתיעה וחוסר המסוגלות אצלך, יוליד בין שניכם מעין הסכמה שבשתיקה להימנע מעיסוק בהפרעה. לאורך זמן, הימנעות כזו עלולה להזיק למטופלת ולחזק בתוכה את ההרגשה שהבעיה שלה בלתי נסבלת ובלתי פתירה, ועליה להמשיך לחיות איתה תוך הסתרתה.

מקצועות הטיפול הנפשי נשענים במידה רבה על מודל רפואי, וישנם קווים רבים של דמיון והקבלה בין שני התחומים. על רקע זה, אנו נוטים לעתים להשתמש באנלוגיות מעולם הרפואה כדי לחשוב על מצבים ודילמות בטיפול. אפשר לחשוב כאן על רופאת שיניים המגלה שלמטופל קבוע יש בעיה מורכבת שאינה בתחום מומחיותה, למשל, שיש לו שן חולה שזקוקה לטיפול שורש מורכב. במצב כזה ברור שזוהי חובתה של הרופאה להכיר בגבולות הכשירות שלה, ולהפנות את המטופל למומחה מתאים. במה אם כן שונה מצבך כמטפל ממצבה של רופאת השיניים? אני מאמינה שאנלוגיה זו מוגבלת, בגלל כמה הבדלים מהותיים בין שני סוגי הטיפולים. בטיפול שיניים מטפלים בשן ולא באדם השלם; הרופא אמור לרפא את השן החולה ותו לא, ואין זה מתפקידו לסייע למטופל בהתמודדות הנפשית עם בעיות השיניים שלו; קשר טוב בין הרופא למטופל עשוי להיות תנאי הכרחי לטיפול מוצלח (זו על כל פנים דעתי), אבל מעבר לכך הצלחת הטיפול תלויה בעיקר בגורמים אחרים.

בפסיכותרפיה, לעומת זאת, קשר טוב אינו רק תנאי להצלחת הטיפול, אלא מהווה גורם מרפא מרכזי. למעשה, הקשר הוא המרחב שבתוכו הטיפול מתרחש. אנחנו מתעצבים לטוב ולרע בתוך מערכות יחסים. מרבית הבעיות הנפשיות נוצרות או לכל הפחות נחוות ומקבלות את משמעותן בתוך הקשר בינאישי. שם נוצרות הפגיעות ומתהווים דפוסי ההתקשרות שלנו, ושם גם טמון הפוטנציאל לתיקון. לאור הבנות אלה, ההחלטה בנוגע לגורל הטיפול אינה יכולה להצטמצם לשאלת הכשירות במובנה הצר, כמו בדוגמה של רופאת השיניים.

יחד עם זאת, הדאגה שלך בנוגע ליכולתך להבין את ההפרעה ולטפל בה, בהחלט במקומה ואפילו מחויבת המציאות. אין ספק שהפרעה כה עיקשת, בעלת השלכות תפקודיות ורגשיות כה נרחבות, היא בעיה הזקוקה להתייחסות מקצועית ישירה. נשאלת השאלה אם הכרה במגבלות הידע והניסיון שלך צריכה להיות מתורגמת בשלב זה להחלטה על הפסקת הטיפול, או שאפשר להשתהות ולברר האם מדובר בפער שאפשר לגשר עליו, והאם תוכל, בתנאים מתאימים או אולי בעזרת ליווי מתאים, להמשיך בטיפול באופן אחראי ומיטיב.

במילים אחרות, ייתכן שהחלוקה הבינארית בין המשך הטיפול לבין הפסקתו, מחמיצה אפשרויות ביניים. אפשר לחשוב כאן על כמה קווי פעולה אפשריים. אולי תוכל לקבל הדרכה ממוקדת על המקרה מאיש מקצוע מתאים, בשילוב של למידה עצמאית, באופן שיאפשר לך לתת למטופלת מענה מקצועי הולם; ואולי יהיה מקום להציע למטופלת להכניס לתמונה גורם מקצועי נוסף, מבלי לסיים את הטיפול הקיים. במצבים מורכבים, לפעמים יש היגיון בקיומם המקביל של כמה טיפולים שונים, שכל אחד מהם פונה להיבט אחר של הקושי.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רישום לבלוג

הכנס אימייל