גבולות ומעברי גבולות בטיפול ובאמנות
גבולות ומעבר גבולות בטיפול ובאמנות
מהו גבול? כיצד הוא משתנה? כיצד מעברי גבול תורמים לטיפול ולאמנות? הכנס השלישי של האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה שרטט את סיפורו כפורץ גבול דרך הופעה ושיחה עם הצ’לנית מאיה בליזצמן, שעשתה מעבר בין עולם המוזיקה הקלאסית לעולם הפופ. בהמשך ד”ר מיה מוכמל העמיקה את ההבנה על מעברי גבול בטיפול, ודברי הפתיחה והסיום של אנשי מקצוע וחברי האיגוד בנוגע להתמודדות עם גבולות עטפו את היום ברוח האיגוד וחזונו – להיות בית הנותן הכרה ושיוך מקצועי לאנשים העוסקים בטיפול נפשי במגוון גישות.
סיקור הכנס
מאת: צינה גז
בניולטר אביב האחרון סופר סיפורו של הכנס השני של האיגוד – ‘טיפול נפשי כמארג ללא אורג’ שהתקיים במאי 2015 באולם כנסים, בנדיבות חברת “אימפרבה”, תל אביב. בפתיח תואר בקצרה מצב התפתחותו של האיגוד בתקופת הכנס השני.
לקריאת הסיקור לכנס השני בניוזלטר אביב
כמו הכנס השני, גם כנס זה, השלישי במספרו, המשיך את המסורת של כנס שנתי בחודש מאי, שהתקיים פעם נוספת באולם הכנסים בחברת “אימפרבה”, תל אביב.
כפי שניתן לראות מהכותרת, עסק הכנס ב”גבולות ומעבר גבולות בטיפול ובאמנות”.
החלק הראשון כלל ברכות על פעילות האיגוד, שבמרכזה הגדרה מחודשת לגבי מהי פסיכותרפיה ומיהו פסיכותרפיסט. עוד כלל חלק זה הצגה של מתווה ההכרה בתוכניות לימודים והכשרות חדשות והתייחסות לייחודיותן של שתי תוכניות לימודים שקבלו לאחרונה הכרה על-ידי האיגוד. החלק השני הושתת על מופע ושיח-חי עם הצ’לנית והזמרת, מאיה בליזצמן, שסיפורה האישי והמקצועי עוסק בפריצת גבולות מוסיקליים: מעולם המוזיקה הקלסית למוזיקת פופ. החלק השלישי היה הרצאתה של ד”ר מאיה מוכמל אודות גבולות ומעברי- גבול בטיפול ובשיח הטיפולי דרך נקודת מבט מגדרית. בחלק הרביעי והאחרון – התקיים פאנל רב תחומי בו ראשי תוכניות לימודים, המוכרות על-ידי האיגוד, שיתפו באופן בו הם הרחיבו את הגבולות בחייהם המקצועיים. הכנס נחתם בדברים שנשאה נעמי אורבך-שבילי.
מדוע בחר האיגוד הישראלי הרב תחומי לפסיכותרפיה לשוחח על גבולות?
כפי שכבר נאמר, מדור זה מבקש לתאר את שלבי התפתחותו של האיגוד דרך ציוני הדרך בהסטוריה שלו. בכנס זה, האיגוד בחר להעמיד במרכז השיח את מושג ה”גבול” בכלל ובפסיכותרפיה בפרט, בשל מספר מניעים: ראשית, מתוקף הצהרתו של האיגוד על היותו פתוח למגוון שפות טיפוליות, ומתוקף צמיחתו שמשמעותה הכרה בשפות טיפוליות נוספות, הינו מחויב לדיון מהותי באיכות השפה, הגדרתה וגבולותיה. שנית, האיגוד קורא לבחינה מחודשת ומרחיבת גבולות אודות העיסוק בפסיכותרפיה כביטוי של מפגש בין- אישי ייחודי, הכולל התייחסות טיפולית למצוקה וסבל לצד מימוש ויצירה.
חלק ראשון – פתיחת הכנס והצגת מיקומו של האיגוד – “פתוח-סגור”
אודי יצחייק, יו”ר וועדת ההשתלמויות דאז ופסיכותרפיסט אינטגרטיבי (האיש שהיה אחראי על האירוח הנדיב בחברת ‘אימפרבה’, בה עבד בשעתו כפסיכולוג ארגוני) נשא דברי פתיחה ויצר את הפתח הראשון, חציית גבול ראשונה לכנס זה.
לאחריו, צינה גז, יו”ר האיגוד דאז, פסיכותפרסטית אינטגרטיבית, שרטטה את שאלת הגבולות דרך שתי תנועות הפוכות: הראשונה היא הגמשה ופתיחת הגבולות תוך קבלת מטפלים ותוכניות הכשרה מגוונות לשורותיו, והשנייה היא פיקוח מתמיד וקפדני אודות מי שמבקש להכנס בשעריו. כדבריה של עדי רוקח, שסיקרה כנס זה: תנועת פתיחה, ואז תנועת סגירה, או במילותיו של עמיחי – “פתוח סגור פתוח סגור, זה כל האדם” – המקיימות את השאלה מהי פסיכותרפיה ומי יכול לעסוק בה. גז התייחסה לבדידות שנחווית כשאנו מחוץ לגבול, לעומת תחושת הוויתור על חקירה אותנטית, שלעיתים מתקיימת כשאנו בתוך הגבולות הברורים. לדבריה, האיגוד חותר להיות מוכר ולהשפיע על עולם הפסיכותרפיה בישראל, תוך שמירה על גבולות מוגדרים אך גמישים, שיוכלו לאפשר סקרנות וצמיחה מבוקרת. הכנס עצמו הוא התגלמות של יציאה של כל משתתף מגבולות עצמו למען המפגש בין מטפלים שונים תוך כיבוד גבולות האחר.
ואחרון, דניאל דוגון, יו”ר הוועדה להכרה בהכשרות דאז ופסיכותרפיסט אינטגרטיבי, הציג את המתווה להכרה של האיגוד בתוכניות הכשרה לפסיכותרפיה. מבחינה פורמלית, עליהן לעמוד בקריטריונים שהוגדרו על-ידי האיגוד. במידה והתוכנית עומדת בקריטריונים, מתחיל שיח חי שהינו תהליך של ליווי ובקרה, ובמהלכו מתקיימים מפגשים של נציגי האיגוד עם ראשי התוכניות, צוות המורים והסטודנטים. באופן זה, מתאפשר מפגש דינמי בין האיגוד והתוכניות החדשות, שמאפשר חשיבה ודיון מעמיק ויצירתי על מהות ההכשרה בפסיכותרפיה ועל העיסוק המקצועי בה. בנייתו של המתווה המחודש והרחב החלה בתקופה זו ומאז תוכניות רבות בונות את ההכשרה שלהן על-פי הקריטוריונים שהציב האיגוד.
בכנס זה, שתי תוכניות הכשרה חדשות שקיבלו הכרה (מאז הוכרו כבר תוכניות רבות נוספות) הן: ‘פסיכותרפיה רב ממדית במכללת אורנים’ (שמאז חלו בה מספר שינויים), ו-‘פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס’, באוניברסיטת בר-אילן (שמאז שינתה אכסניה). דוגון הזמין את ראשי התוכניות החדשות לספר על התוכניות, על מהותן ועל מאפייניהן.
צינה גז יו”ר האיגוד דאז מימין, דניאל דוגון יו”ר התוכנית להכרה בהכשרות דאז משמאל בדברי הפתיחה לכנס.
פרופ’ דניאלה קרמר מימין, ושנטם דוד זוהר משמאל – מציגים את תוכנית ההכשרה שלהם שהוכרה בכנס זה על ידי האיגוד.
חלק שני – משחק עם גבולות ופריצתם באומנות – עם מאיה בליזצמן

מאיה בליזצמן, צ’לנית וזמרת, שתפה בסיפורה האישי והמקצועי המרתק, העוסק בפריצת גבולות מעולם המוסיקה הקלסית למוסיקת הפופ. מאיה, צ’לנית מגיל שבע, עשתה את כל המסלול הקלסי ויום אחד החליטה שזה לא העולם שלה. מאיה מתארת כיצד לא הצליחה להרגיש שמקומה בתזמורת על אף שהצטיינה בכך, ומגוללת בפנינו את הרמת הגבה של עמיתיה – שראו במעבר לפופ סוג של “חלטורה”, בעודם אוחזים באליטיזם של העולם הקלסי. מאיה מתארת תהליך של גילוי בו מצאה בהדרגה את הקול שלה הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.
השיחה עימה הייתה מרתקת ומרגשת, שולבו בה קטעי שירה ונגינה, שהתכתבו לעיתים עם מילותיה, העשירו את סיפורה והעניקו לו ממדים של חוויה ועומק. כשהיא שרה בקולה הרוטט, העדין והעוצמתי כאחד, את מילותיה של תרצה אתר: “ושום סלע לא יזיז אותי מפה/ ושום ענק נורא לא יוכל לי/ אני רוצה רק פה/ אני רוצה רק פה/ ושום טייפון לא יעזור/ ושום סופה/ לא קר לי” עברה תחושה של צמרמורת בקהל על משמעותה העמוקה של אפשרותו של אדם למצוא את הגבולות הנכונים בהם הוא רוצה לחיות.
חלק שלישי – גבולות ומעברי גבול בטיפול ובשיח הטיפולי: נקודת מבט מגדרית, ד”ר מיה מוכמל
ד”ר מיה מוכמל, פסיכולוגית קלינית, המלמדת בבית הספר לטיפול באמנויות ובתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת חיפה וחברה-מייסדת ופעילה בארגון “פסיכואקטיב” – שיתפה אותנו בהבנות מעיסוקה במושג הגבולות בעולם הטיפול.
בתחילה מיה מתייחסת לעיסוק האישי שלה בגבולות, וכיצד בא לידי ביטוי בחייה המקצועיים והאישיים, והראתה כיצד העיסוק בגבול הוא אקטואלי לחיינו בין אם ברילוקיישן וחציית גבול גאוגרפי ובין אם במעבר בטיפול בין סטינג ציבורי לפרטי. לאחר מכן נפנתה לעסוק במושג של “חציית גבול” כמעבר בין מקום למקום, ובין דבר לדבר, תוך ציון שני מצבים אפשריים: הראשון הוא חציית גבול שניתן לחזור ממנו למוכר, והשני הוא חציית גבול שמעצם פעולת החצייה כבר נוצר שינוי, למשל בעצמי, כך שאי אפשר לחזור למקום המוכר. ד”ר מוכמל מעלה שאלות מעניינות: מה הופך מעברים למשני עצמי? באיזה עצמי האדם גר? מה הבית שלו ומהם גבולותיו?
ד”ר מוכמל מתייחסת לשני מצבי קצה רגשיים מנוגדים שקשורים לקושי בתחושת הגבול בין העצמי לעולם ולהיעדר תחושה ברורה של יחס בין פנים וחוץ. הראשון הוא מצב בו העצמי נמצא רק בחוץ וישנה רגישות גבוהה לסביבה, והשני הוא מצב בו העצמי נמצא בתוך עצמו, ולעצמי הגרעיני אין כל קשר למציאות שבחוץ. ד”ר מוכמל מדגישה כי אין הכוונה למצבים פסיכוטיים, וכי המשותף להם הוא חוסר היכולת לקיים רצף חוויתי של תנועת גבולות שנחדרים או מתרחבים באופן טבעי באינטרקציה עם הסביבה הבינאישית.
לקריאה נוספת – על הרצאתה של ד”ר מיה מוכמל, בפסיכולוגיה עברית, מאת עדי רוקח
חלק רביעי ואחרון – גבולות ופריצת גבולות בפסיכותרפיה – דיון מונחה ופאנל רב תחומי
חלק זה הונחה על ידי יהלי שר שלום, פסיכותרפיסט בגישה אקזיסטנציאליסטית, והשתתפו בו מקימי ומנהלי תוכניות הכשרה שונות. כל אחד התבקש להתייחס לחוויה שלו של פריצת גבול בעולם הטיפולי. אביא בקצרה את דבריהם, כל אחד כלשונו וסגנונו כדי להנכיח את הייחוד בתפיסה המקצועית, השפה הטיפולית השונה והאופן בו חווה את היחס לגבולותיו.
ד”ר יורי סלע, מנהל שותף של התוכנית ל”פסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב” באוניברסיטת תל-אביב, וחבר צוות ההיגוי של האיגוד: “אנחנו יוצרים את עצמנו תוך כדי, נפגשים, מדברים ומרחיבים גבולות אבל לא פורצים שום גבול. מאמינים בבני אדם, וללמוד מבני אדם. אנשים הם יצורים עם גבול – עור, מגע, רגשות, ומאפשרים המון תנועה. ללמוד מאנשים ולייצר תנועה בהקשבה הפנימית, התנועה הבינאישית ובמרחב מעבר לזה. זה מתחדש כל רגע מחדש, ונוצר כגרעין וכגבול שמתרחב מעבר לגרעין. זה משמח”.
ד”ר גדעון מנדה, ראש התוכנית ל”פסיכותרפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי“, סמינר הקיבוצים, חבר צוות ההיגוי של האיגוד: “לשרוד אנחנו יכולים אבל כדי לחיות אנחנו צריכים גם אומץ. אומץ לנוע למקום שאין בו וודאות ולא יודעים מה עומד להתרחש. הרחבתי ופרצתי שלושה גבולות בחיי. הראשון הוא הגבול האישי – העזתי לעשות משהו שהוא לא רגיל. השני הוא גבול גאוגרפי – נסעתי לחו”ל ללמוד גישה שלא הייתה קיימת אז. השלישי הוא גבול ציבורי – אנחנו חיים בעולם של פסיכותרפיה, והגבולות נקבעו על ידי אנשים אחרים, וכשפותחים דרך חדשה אנו אומרים שאולי אלו לא הדלתות היחידות שאפשר להיכנס דרכן”.
רני עובדיה, מרכזת קלינית של התוכנית ל”פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס” באוניברסיטת בר-אילן: “אני כאן. אני כאן. שאפשר להיות בלי להיות. זו עובדה שיש לה השלכות. אתם אוהבים את מה שאתם עושים? אתם נוכחים? אתם אוהבים כאן ועכשיו לשמוע אותי? אפשר לחיות בלי אהבה, ויש לזה השלכות. אהבה, נוכחות – כוחות שיכולים לשנות עולם. שינוי בפנים ובחוץ. אין באמת הבדל בין פנים לחוץ. בתוכנית אנו חוקרים את ההבדלים ביניהם – אם יש, ובאיזה צורות מתקיים העולם שקוראים לו פנים, חוץ, זיקת הגומלין ומה אנחנו יכולים להביא מתוך עצמנו כדי שההתפתחות שלנו תהיה לכיוון חיות. איך להתבטא בכל רגע ורגע בלי ביטחון מובטח?”
פרופ’ דניאלה קרמר-מור, ראשת “מרכז שי לפסיכותרפיה רב-ממדית” במכללה האקדמית אורנים התייחסה לסיכון שיש לקחת במחיר של מרד במוכר, כדי ליצור שינוי. מדבריה ניתן להבין שאותו אומץ שהוזכר על ידי ד”ר מנדה כרוך גם בהבשלה ומתרחש כשהגורמים הדוחפים מחוץ לגבול חזקים מהגורמים המושכים פנימה.
מירי גרוס, ראשת התוכנית ל”פסיכותרפיה משלבת גוף, נפש ורוח“, בכפר תקווה, וחברת צוות ההיגוי של האיגוד הבהירה כיצד זיהוי דפוסים פנימיים ואתגורם מאפשר ליצור שינוי חיצוני. לשם כך היא העלתה דוגמה טיפולית בנושא השפעת רישום חוויית הלידה בגוף על התנהלות עם גבולות (משהו שלא הורגש בלידה מתארגן עד ליצירת דפוס של היתקלות במכשולים כדרך לחוות, להרגיש וללמוד), והתייחסה לאפשרות המרפאת של חקירת דפוס זה בטיפול מותאם כדי לעודד חופש ובחירה.
בסוף חלק זה נשאה נעמי אורבך-שבילי – מנהלת שותפה בתוכנית ל”פסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב” באוניברסיטת תל-אביב, וחברת צוות ההיגוי של האיגוד – דברי סיום, והגדירה אותם כ”הליכה על קו התפר”. היא כתבה דברי סיום מבעוד מועד, אך בעת הכתיבה ידעה שהם יהיו חלקיים בלבד בתום הכנס. דרך כך היא מנסה לומר לנו משהו על גבולות – שאם אנחנו מבקשים חירות לעצמנו, הגבולות, שגם מגנים עלינו וגם כולאים אותנו, ייאלצו להשתנות בהתאם למה שקורה כאן ועכשיו. אורבך-שבילי מתייחסת לשינויים בגבול כמימוש של פוטנציאל שינוי, כמהלך טבעי של הוצאה מהפועל אל הכוח ולא כמהפכה. ועם זאת מכירה בכך שהעולם בחוץ דורש לעיתים מהלכים שאמורים להיות פורצי גבול בשל קיבעון – משהו שמייצר בלעדיות במציאות שיש. היא מציעה אולי לא לפרוץ גבול אלא לפתוח חלונות בחדר בו אנו נמצאים, תוך קריאה לעצמנו לצאת מגבולות עצמנו. בהקשר זה היא מצטטת מקהלת (פרק ג’):
“עת לפרוץ ועת לבנות עת לשמור ועת להשליך עת לקרוע ועת לתפור עת לחשוב ועת לדבר עת מלחמה ועת שלום”.
לסיום, אני חושבת עד כמה הציטוט רלוונטי לימינו אנו ולמתרחש במדינתנו. במיוחד בתקופה זו שבה אנו נקראים לעשות חשבון נפש אישי ולאומי ולבדוק כיצד ניתן לשרטט מחדש את הגבולות שנפרצו (דברי הכותבת, צ”ג).




