ריב או מריבה – התנגשות או פיצול

על הבחנה רגשית, לשונית ותרבותית בין שתי מילים דומות

 ועל הקשר שלהן לאנאקטמנט בטיפול

מסע רגשי, אישי וקולקטיבי בעקבות סיפור מקראי

צינה גז

ריב ומריבה: תחילתו של חיפוש

באחד המפגשים האחרונים נכנסה פולינה (כל שמות המטופלים – בדויים) ואמרה שהיא רוצה היום לדבר על מריבה משפחתית שמטרידה אותה מאוד. זה התחיל לפני זמן רב, לדבריה, וגורם למתחים רבים בתוך המשפחה, בד בבד עם מחשבות רבות שהנושא הזה מעורר בה בהקשרים נוספים – על מהותן של מריבות, במיוחד לאור מה שמתחולל במדינה.

פולינה הייתה שנים רבות מורה לתנ”ך בתיכון. על חיבתה לטקסט המקראי סיפרה לי לא פעם, תוך שהיא נעזרת בו כדי להסביר – דברים שקרובים לליבה.

הפעם נדדו דבריה אל הריב בין הרועים של לוט ואברהם: “וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט…”. בעוד אלה רבים על עניינים קונקרטיים כמו שטחי מרעה, ביקש אברהם מלוט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ… כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ” (בראשית י”ג, ז’-ט’). במילים פשוטות – בוא לא נהפוך את הריב הזה למריבה ביננו.

פולינה עצרה רגע ובדקה אם אני איתה. הנהנתי. והיא המשיכה עם ניצוץ של התרגשות בעיניה –הטקסט המקראי בחר להשתמש תחילה במילה ריב והמשיך במילה מריבה. לדבריה, זו אינה הבחנה מקרית. מריבה היא ריב שהתפתח והתגלגל למשהו רגשי ואישי, שעלול להידרדר לנתק. בפירוש המילוני אלה מילים נרדפות, אבל לה זה מרגיש שונה.

בין המפגש עם פולינה לכתיבת שורות אלו נתקלתי בפרשנות מעניינת לסוגייה של הרב יואל מנדל (מחנך ופרשן מקרא בן זמננו). משהו בדבריו נגע בי והתחבר לדבריה של פולינה. הוא ציין שריב הוא לשון זכר, בעוד מריבה היא לשון נקבה, המזכירה לו “פְרה ורְבה”. לפי פרשנותו, ריב הוא אירוע נקודתי ואילו מריבה היא דבר מה שמתרחב וממשיך לחיות בנפש.

בהשראת דבריהם של פולינה ושל הרב מנדל, ולאור הצעתו של אברהם אבינו, אני מבקשת להציע פרשנות אישית על נושא ריב ומריבה דרך הבחנה שאינה מילונית, כי אם על העומק הרגשי.

 

ריב – סוג של התנגשות מקומית ממוקדת.

מריבה – מתרחשת כאשר הריב מחלחל פנימה, מעורר כאב ומפעיל פצעים ישנים. התנגשות שגולשת מעבר למה שקרה, אל עבר מי שאנחנו שם. עלולה להיצרב בנפש כעלבון ולהוביל לנתק.

 

מהבחנה לשונית לרגש חי במפגש הטיפולי: ריב (אנאקמנט) כהזדמנות

ההבחנה שפולינה העלתה בין ריב למריבה לא נשארת רק בתחום השפה או הפרשנות המקראית. היא מתממשת, לעיתים בעוצמה רבה, גם בחדר הטיפול – שם מתרחש ריב מסוג אחר, לא תמיד מדובר, אך בהחלט מורגש.

טיפול מזמן תנועה, מודעת וגם ושאינה מודעת, בין עבר להווה. תנועה שגורמת למטופל ולא אחת גם למטפל להגיב מתוך דפוסים ישנים, המשתחזרים בתוך המפגש. מישהו מפעיל, מישהו מגיב, מתרחש אנאקמנט במערכת יחסים חיה בתוך החדר.

מיטשל, מאבות הפסיכואנליזה ההתייחסותית, לא ראה באנאקמנט טעות בטיפול, אלא התייחס לאלה כרגעים חיים ומשותפים, שבהם זכרונות מהעבר אינם רק מסופרים, אלא נחווים מחדש בתוך הקשר. זהו מפגש שבו רגשות לא מעובדים מקבלים עדות והופכים הזדמנות לריפוי.

אנאקמנט יכול להתחיל כמו ריב – חיכוך שניתן להכלה, אך אם לא יפגוש החזקה נכונה הוא עלול להסתבך למריבה ולהיסחף למחוזות של פיצול, כאב אישי ודפוסים שמתרחבים מעבר לרגע. בדיוק כפי שחשוב להבחין בין ריב למריבה, כך חשוב להכיר באנאקמנט כהזדמנות לקשר ולתיקון ולא כסטייה ממנו.

 

צריך שתיים לאנאקמנט – מקרה מהקליניקה

טליה, מטופלת ותיקה, שיתפה בסיטואציה שחוותה השבוע ושבה התעורר קושי גדול אצל בתה, אך מיד חזרה לעסוק בנושא אישי ומוכר. השיתוף עורר בי רגשות חזקים וביקשתי רשות לעצור לרגע ולשאול עוד מספר שאלות הקשורות למקרה. היא נענתה לי, אך הבעת פניה ושפת גופה השתנו והביעו אי נוחות. “מה קורה?”, שאלתי. “אני כועסת”, השיבה, “הרגשתי שאת מחטטת, כשבעצם רציתי לדבר על עצמי.”

הסיטואציה שעליה טליה דיברה עסקה בשאלה של גבולות, בין אכפתיות לפולשנות, ביחס לבתה ולעצמה כאם. למעשה זוהי תמה שהופיעה לאורך כל התהליך הטיפולי: פקפוק בזהות האמהית, תחושת אשמה, קונפליקט מתמיד בין דאגה לשליטה. תחושות שייתכן ומשקפות גם תהליך מתמשך של הזדהות השלכתית, ביחד עם שחזור בלתי מודע של עמדה פנימית שטליה מייחסת לעצמה או שמיוחסת לה על ידי סביבתה.

אך הפעם התמה לא הופיעה רק בתוכן, אלא התהוותה בתוך הקשר ביננו, כאשר תגובתי עוררה בה תחושה של חציית גבול, בדומה למה שחוותה ביחס לבתה. מבחינתה היא ביטאה את הצורך בקבלת הכרה ממני על תפקודה ההורי במשבר עם בתה, ואת זה לא חשה שקיבלה. היה זה אנאקמנט שאפשר עיבוד רגשי משמעותי, שבו טליה שיתפה במתח סביב הצורך להישאר תומכת אך לא מתערבת, בספקות המתמשכים באשר להיותה אמא טובה.

כאמור, לאנאקמנט צריך שתיים וחשוב היה לי להתבונן גם בצד שלי במפגש. כשטליה הביעה את הרצון לחזור ולדבר על עצמה, חשתי בתוכי כעס וביקורת על כך שהיא מתנהגת כילדה קטנה שזקוקה להיות תמיד במרכז, תוך שהיא מתעלמת מהדאגה שהבעתי כלפי בתה. תגובה זו לא הופעלה רק על ידי ההזדהות ההשלכתית, אלא גם מתוך מקום סובייקטיבי אותנטי שלי. אולי מתוך צורך להיות מטפלת נוכחת ומועילה, אולי ברצון להרגיע חרדה אמהית.

האפשרות שהרבדים הללו מתקיימים ביחד – הזדהות השלכתית שפוגשת הדהוד פנימי אישי – מדגישה את החשיבות של החזקת המרחב הטיפולי כמרחב משותף וטעון, שבו נוכחותו של כל צד משפיעה ומושפעת. זה היה ריב, שעיבודו המשותף אפשר לא לגלוש למריבה מפצלת שמותירה כל אחת בבדידותה. היה זה אנאקמנט שיצר אשנב להתבוננות משותפת ולדיאלוג אמיתי ועמוק – הזדמנות לרגע משותף של ריפוי שהעמיק את הקשר הטיפולי. או כפי שאמר הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי פיליפ ברומברג: “Enactments are not therapeutic mistakes – they are Therapy”  (1).

עוד ציין ברומברג, כי אנאקמנט מתרחש כאשר חלקים דיסוציאטיביים של העצמי מתחילים “לדבר” ללא מילים. חלקים אלה “משוחחים” דרך התנהגויות, מבטים, שתיקות, מבלי שזכו עדיין לייצוג. המפגש איתם בחדר הטיפול אינו תמיד נעים, כמו בכל ריב או התנגשות, אך כאשר יש יכולת לשאת את אי הוודאות שמתעוררת, ניתן לאפשר לחלקי העצמי הללו לתקשר ביניהם על קרקע יציבה של הבנה ולא בדרך של ניכור.

 

המציאות והתגובה – מתוך סוטרת החץ

בבודהיזם יש סיפור מוכר על שני החיצים. החץ הראשון שפוגע באדם – זהו כאב החיים, המציאות כפי שהיא. אך כאשר האדם, במקום לטפל בפצע מתמלא בזעם, בושה או אשמה, זה כבר החץ השני. הראשון בלתי נמנע. השני ניתן למניעה, אם כי מצריך עבודה פנימית.

המריבה במובנה המורחב, כפי שעולה בדיון זה, הינה החץ השני. היא לא רק מה שקורה, אלא מה שאנחנו עושים עם מה שקורה. כיצד אנחנו מפרשים, מגיבים, נאחזים בדברים. הכרוניקה של הפיכת הכאב לסבל מתמשך.

בטיפול, כמו בחיים, אנו לומדים להבחין – מתי החץ השני כבר בדרכו, איך נוכל לעצור ולשהות רגע, לפני שנירה בעצמנו שוב.

המטופלת טליה חוותה כל השבוע את החץ הראשון – האירוע המצער שקרה לביתה. ההתעניינות שלי, שנחוותה כפולשנית, הפעילה את החץ השני ועוררה תחושות של בושה, אשמה ופחד להידחות. רק כשהצלחנו לעצור ולפגוש יחד את המריבה הפנימית – משהו חדש התרחש בחדר. המריבה הפנימית שלה והתחושות שהתלוו אליה פלשו לתוך המרחב המשותף, קיבלו מקום והפכו לדיאלוג מרפא.

במפגש שהתרחש עם טליה בשבוע לאחר מכן, היא סיפרה על שיחה שקיימה עם בתה על שני החצים ובכך העמיקה עוד ונתנה הדהוד נוסף לעולמות הפנימיים הנשזרים זה בזה בהתהוות של גומלין.

 

מריבה בראי החברה

כמו בין הרועים של לוט ואברהם, גם במרחב הציבורי הישראלי הריב החל כעימות רעיוני בין תפיסות עולם, אידאולוגיות ותרבויות. אך כאן, בלי אברהם שיסמן את הגבול, כבר מזמן גלש הריב לתוך מריבה כוללת, רגשית, סוערת וצורבת.

מחלוקת שהייתה יכולה להיות מגרש לדיאלוג, הפכה למלחמת זהויות שחלחלה לתוך משפחות, קהילות ומרקמים אנושיים. מחלוקת שחדלה להיות שיח והפכה לקרע, קורעת ושוחקת את המילים המתלוות אליה.

המשפט “אנשים אחים אנחנו”, שבעבר נשא תקווה ושייכות, הפך לסיסמא צינית טעונה בתוקפנות מוסווית, מסמן שלא רק המילים עצמן נחלשות, אלא גם היכולת להאמין בכוונה שמאחוריהן.

“אין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה”, מצטטת פולינה מדברי חז”ל (חגיגה י”ב ע”א), שנאמר: תולה ארץ על בלימה“.

ואחדד – בלימה, השתהות רגעית, היא תחילתו של תיקון. שהרי זהו ההבדל בין ריב למריבה – ריב ניתן להבין ולהכיל; מריבה מבקשת דבר אחד – לנצח. הריב משמר מרחב תנועה, מרווח שבו יכולה לצמוח שאלה. במריבה – הקשר נשבר והקשב נאטם.

אמנם הזירה הציבורית אינה מרחב מוגן, כמו חדר הטיפולים. לא תמיד נמצא בה אוזן קשבת. היא זירה שבה החזקים, התוקפנים והקולניים שורדים. ואולי דווקא משום כך חשוב להזכיר, שגם שם, מאחורי העמדות המוצקות והצעקות – יש לבבות שנסדקו.

ובתוך הסדק הזה אולי עוד נוכל לבחור –

לא להיסגר, לא להחרים.

להישאר אנושיים גם כשכואב, ולו רגע.

כי החץ הראשון כבר פצע בנו  פציעה עמוקה,

המבקשת זמן.

זמן להחלים, זמן לחמול.

ואולי – זמן לשאת תפילה:

“אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה” (תהילים צ”ה, ח’)

 

  •  Philip Bromberg, Awaking the Dreamer: Clinical Journeys (New York Routledge, 2006), 20.

 

צינה גז. פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית מזרח – מערב, דיאטנית קלינית MSc)) ומטפלת מוסמכת ברפואה סינית. למעלה משלושה עשורים מלווה אנשים בתהליכי ריפוי ושינוי דרך חיבור בין גוף לנפש בגישה ייחודית המשלבת פסיכותרפיה, רפואה סינית ותזונה, בהתאם לצורכי המטופל.ת.

 

תגובות

  • צינה שלום רב
    המון תודה על הכתיבה, השיתוף והתובנות.
    הרחבת עבורי את המושג והעשרת את הפרספקטיבה.
    עידו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *