נאו-ליברליזם ודימוי הגוף
כשתנועה חברתית-תרבותית הופכת את הגוף הפרטי לזירה של מאבק
דנה אברמוביץ’
במסגרת לימודיי בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ’ בר-אילן נתקלתי בספרה של וונדי בראון ” In the ruins of Neoliberalism: The Rise of Antidemocratic Politics in the West”. הקריאה העלתה בי מחשבות על השפעת הניאו-ליברליזם על הפרט ומצאתי הלימה בין התנועה הזו לבין תופעות נפשיות אישיות שאני פוגשת בקליניקה.
הטענה המרכזית של בראון היא, שניאו-ליברליזם הוא לא רק פרויקט כלכלי אלא גם מוסרי-פוליטי, שמטרתו לפרק את רעיון החברה ולהציב במקומו את עקרונות השוק והמוסר המסורתי, כל זאת בשם החתירה לחירות שאינה מתאפשרת כאשר המדינה מתערבת בניסיון לשמור על חברה שוויונית.
כמה מילים על נאו-ליברליזם. מדובר בתפיסה כלכלית-פוליטית המדגישה את תפקידו המרכזי של השוק החופשי בקביעת מדיניות ציבורית, תוך קידום הפרטה, דה-רגולציה וצמצום התערבות המדינה בכלכלה. זוהי גישה המעצבת מחדש את מושג החירות כ”זכות לאי-התערבות” כלכלית ומוסרית ושמה דגש על אחריות אישית, יזמות פרטית וצמיחה כלכלית כתנאים להצלחה אישית וחברתית.
הסתמכות על שווקים ומוסר מסורתי מחלישה את רעיון החברה המשותפת ומקדמת אינדיבידואליזם קיצוני. אני רואה בכך תנועה אל עבר העיקרון האבולוציוני לפיו “החזק שורד”. בזאת הופך הניאו-ליברליזם ממערכת כלכלית-פוליטית לפרויקט תרבותי ומוסרי שמשפיע עמוקות על נפשו של הפרט. הוא משנה לא רק את המבנה החברתי, אלא גם את האופן שבו אנשים תופסים את עצמם, את סביבתם ואת יחסיהם עם אחרים. בהיותו מעודד תפיסה עצמית המבוססת על אחריות אישית ועל ניהול עצמי, נדרש הפרט לנהל את חייו כפרויקט אישי, להעצים את ההון האנושי שלו ולראות את עצמו כמותג.
חיים של שליטה מתמדת
תפיסה זו יוצרת לחץ כבד להוכחה עצמית ולתפקוד אופטימלי בכל תחום: עבודה, השכלה, מערכות יחסים ובריאות, תוך תחרות עם אחרים, דבר שמגביר ניכור, קנאה וחשדנות. ההשפעה הנפשית הנגזרת מאלה היא של הגברת תחושת בדידות וניתוק חברתי, חוויה של חוסר הצלחה וחרדה מתמשכת מפני כישלון. כאשר הכישלון אינו נתפס כמבני, אלא ככישלון אישי, אל כל אלה מתוספת תחושת אשמה ועייפות נפשית בשל הצורך להיות בשליטה מתמדת.
בעולם ניאו-ליברלי, פגיעות נתפסת כחולשה. האדם נדרש להיות כשיר ועמיד לקשיים, אחרת לא ישרוד. מי שאינו עומד בדרישות יחוש בושה ואשמה בגלל מצבו, יתבייש גם לבקש עזרה. כאשר מציאות של עוני, אבטלה או אי-השגת מטרות נתפסות כחוסר הצלחה אישית ומייצרות פגיעה בערך העצמי, הסיכוי לדיכאון גובר.
רזון כמדד להצלחה
כשם שהניאו-ליברליזם מתייחס לאינדיבידואלים כאל יזמים האחראים על הצלחתם האישית, כך גם הגוף נתפס כפרויקט אישי שיש לנהל, לפתח ולשלוט בו. ההצלחה נמדדת על פי קריטריונים של חירות כלכלית, עצמאות אישית והישגים מקצועיים ובכלל זה גם דימוי הגוף, שאינו עוד רק מאפיין פיזי, אלא מייצג ערכים תרבותיים וכלכליים. הרזון, בהקשר זה, אינו רק עניין אסתטי אלא גם מדד ליכולת של הפרט לשלוט בעצמו, למשטר את גופו ולהתאים את עצמו לסטנדרטים של הצלחה תרבותית וכלכלית.
בחברה המערבית דימוי הגוף הרזה נטמע כאידיאל, טעון בערכים של הישגיות והצלחה. זוהי חברה שבה רזון מייצג כוח, עליונות, הצלחה, הגשמה, בריאות ואושר ומגלם את עקרון “החזק שורד”. כאשר החברה מעצבת את דימוי הגוף האידיאלי כסטנדרט הכרחי להצלחה, כמעט ואין לפרט ברירה, אלא לשאוף אליו. האידיאל החברתי מתקבל כגזירת גורל שאין לערער עליה. השאיפה לרזון אינה עוד תוצאה של בחירה חופשית, אלא של אילוץ תרבותי שבו הגוף הופך לזירה של מאבק.
דנה אברמוביץ‘. מטפלת בפסיכותרפיה דינמית, מומחית לטיפול בהפרעות אכילה, הפרעות במשקל, דימוי גוף ודימוי עצמי. מטפלת בשלל הקשיים הנלווים להפרעות אלה, כגון: דיכאון, חרדה, OCD, יחסים בינאישיים וקשיים בתפקוד. בעלת ניסיון רב בטיפול באכילה רגשית תוך שילוב שני העולמות, התזונתי והרגשי.

כתיבת תגובה