מה הזמן מסמן לי

על הקשר בין ממד הזמן להתמקדות, פסיכותרפיה ותנועה

רות מעיין

 

 

 

לא כל הזמן,

אבל מדי פעם – להגיע רחוק יותר.

מדי פעם

לאפשר למשהו בתוכנו להתמתח,

ללכת אל מעבר לרגיל,

עוד קצת.

לא במאמץ מתמיד, אלא – מדי פעם.

מדי פעם לאתגר את שיווי המשקל,

לשנות את היחסים בין האברים השונים,

את היחס למוזיקה.

להיזכר מדי פעם שיש בתוכנו קצת יותר ממה ששגור,

ואז –

לתת לעצמנו להתרגל מחדש.

 

 לפני שנים לא מעטות, נחשפתי לשיטה שנקראת “התמקדות”. למעשה, זו היתה השיטה הראשונה בתחום הפסיכותרפיה שאליה נחשפתי, כשרק התחלתי את צעדי בתחום הזה, עוד לפני שהתחלתי את מסלול הלימודים הארוך ועוד הרבה לפני שבפועל הפכתי למטפלת.

הגישה ההתמקדותית מבקשת להתבונן וללמוד את החוויה האישית, באופן שמערב את הגוף, את הרגש ואת התודעה גם יחד. הרעיון הוא שכל חוויה שחווינו וספגנו אי פעם רשומה ומעוגנת בתוך הגוף, נושאת מידע הרלוונטי לחיינו ולהתפתחותנו. המידע המתגלה בתהליך ההתמקדות מספק גישה לחלקים לא מודעים בנפשנו, מאפשר נתיב להתפתחותנו.

ההתמקדות היא כלי יעיל לעבודה טיפולית, אבל היא גם דרך נפלאה להתבוננות פנימית וצמיחה אישית. במשך כמה שנים של מסלול ההכשרה, תוך כדי התנסות אישית ועשרות רבות של “צלילות” פנימה לנבכי נפשי, שמתי לב לתופעה מוזרה – התמה שהופיעה וחזרה הכי הרבה פעמים, ממש כמעט בכולן, היתה – ממד הזמן.

ההתייחסות לזמן בתרגולי ההתמקדות הקיפה כמעט כל תחום בחיי – את אורך הנשימה שלי, את האופן שבו אני אוכלת, את כמות השינה, את קצב הדיבור, את הרשות לתפוס מקום בשיחה, את הרשות לתפוס מקום בעולם, את אורך התנועות וצורת הריקוד. היא נגעה במידת הרצינות שאני משקיעה בעבודות, את מידת הסקרנות והעניין האישי שלי בדברים, את המהירות שבה אני מאבדת עניין, היא ביטאה את הנטייה לאחר, את הנטייה להתרגז, את הצורך שלי בתשומת לב.

ברבות השנים, כשהפכתי לפסיכותרפיסטית, הלך הנושא הזה והעמיק בתוך הקליניקה, בעבודה שחולשת על מגוון דרכי טיפול הנוגעות לממדי הגוף, הנפש והתודעה. מעבר לעובדה שהתבוננות מעמיקה מזמנת האטה של קצב החשיבה הרגיל, של מהירות הדיבור, אני נוהגת לשים זרקור על ממד הזמן כשלעצמו, לבחון דרכו. ההתייחסות לממד הזמן רלוונטית עבור אנשים שמבקשים לבחון את דפוסי נפשם, כמו גם לאנשים שבאו כדי ללמוד לנשום טוב יותר, למי שהגיעו עם תלונות על חריקת שיניים או לכאלה עם נטייה להתמכרות.

 

מיהו האבר המהיר ביותר בגוף, ומי מבקש תנועה אטיות והתחשבות?

אבל אולי יותר מהכל ממד הזמן קיבל מקום בסטודיו, דרך התנועה.

הקשר בין התנועה לבין הזמן מרתק ופנים רבות לו. לכל אבר אורך תנועה משלו וקצב שונה. כך, למשל, את הבטן אני נוהגת לכנות כ-האבר המהיר ביותר בגופנו, גם אם ייתכן שבאופן מעשי מהירות העפעוף שלנו גבוהה יותר. יכולתה של הבטן למרכז ולייצב אותנו מהירה כברק, מאפשרת תחושת עוצמה. הצוואר, לעומת זאת מבקש תנועה אטית ומתחשבת, תשומת לב וזהירות. שרירי הגב הם איטיים עד מאוד, מחברים אותנו לעבר שלנו ומאפשרים להניח לאג’נדות מוכתבות ולתפיסות מחשבתיות. מרתק לגלות, כיצד תנועה לצלילי שיר מסוים תרגיש מהירה יותר או אטית יותר, תלוי באבר שבו אנחנו מתמקדים.

תנועתנו בחלל מושפעת מהשונות בין האברים והקצב הטבעי שלהם, אך גם מהתזמור הכולל של גופנו והלך רוחנו ביחס לממד הזמן. שמחה עולצת מייצרת קצב תנועה שונה לחלוטין מאשר עצב. מצב רוח מהורהר ישפיע על מהירות תנועתנו אחרת משאפתנות או שקיעה בנוסטלגיה.

היכרותנו את דרכי ההתנועעות שלנו והשימוש בממד הזמן מאפשרת מודעות לדפוסינו ועבודה של התפתחות ושינוי. כך למשל משחקים בזמן מאפשרים התייחסות שונה לקצב החיצוני ושבירה של דפוסי תנועה מקובעים. כשאנו מאטים מאוד – מה עוד מתאפשר, מה נפתח, מה מעמיק? אילו עוד מקומות ומערכות בגוף נכנסות לפעולה? מה קורה כשאנו ממהרים – מה הרווח מתנועה שכזו? מה בנו משתנה כשאנו משנים באופן מכוון את קצב הנשימה? כמה אדרנלין מפעפע בנו, כאשר אנחנו מוסיפים עוד תנועה, ואפילו עוד אחת, ורק ברגע האחרון מגיעים אל התו הראשון של התיבה הבאה?

 

תמיד, לפעמים, אולי, אף פעם לא

וכמובן – כיצד אנו מגיבים ומושפעים מהמוזיקה עצמה, מהקצב החיצוני, ממוזיקת החיים. מכירים את הסיטואציה שהולכים ברחוב ולפתע עוברת לידכם מכונית שמתוכה נשמעים באסים קצביים רועמים בעוצמה – איך קצב ההליכה משתנה, היציבה? או כאשר אתם שומעים מוזיקה בעלת גווני ג’אז במשיכות תווים, בלו מון של אלה פיצג’רלד או בילי הולידיי ואולי עולם נפלא בביצוע לואי ארמסטרונג, אז יש מעברים משתהים יותר מתנועה לתנועה וצדי הצלעות נכנסים לפעולה. איך נגינת פסנתר אטית מזמינה רכות של הידיים, אבל נשיפות חצוצרה קצביות יגרמו להרים אותן אל על, ואיך כאשר צלילי יער גשם מושמעים – הנשימה מואטת ונשימה שלווה מתאפשרת.

ברצף העדין בין הקליניקה לסטודיו אפשר ללמוד על ההתייחסות הכמותית לממד הזמן – תמיד, לפעמים או אולי אף פעם לא. להסכים לשנות מערך שגור דרך שינוי של המקצב, בבדיקה של מנעד אפשרויות חדשות. להאריך עוד קצת תנועה לא מורגלת, לאפשר לה להתבסס בתוכנו, לבחון את המרחק בין המילים, את הקצב שבו הן נוחתות בחלל. להקשיב למה שנאמר עכשיו או לתנועה שזה עתה נוצרה, לשים לב איך זה שונה מלפני רגע, מאתמול או מחר. ללמוד את הגמישות הנוצרת מתוך ההסכמה לבסס בתוכנו מושגים חדשים של זמן: מדי פעם; אולי בכל זאת או – בכל פעם שאפשר; כן עכשיו! ואולי – לא עוד.

 

רות מעיין – פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית (MA) ומדריכה בגישות מבוססות גוף-נפש-רוח ומיינדפולנס, בעלת התמחות בעבודת אינטגרציה פסיכדלית והתמכרויות. מפתחת שיטת דרך המעיין לעבודה עם אנשים המתמודדים עם חריקת שיניים ו/או הידוק לסתות (Bruxism), מורה לתנועה מודעת וריקוד בשיטת Nia, מלמדת נשימה, מחברת הספר: חיבורים מרפאים / חוכמת מכונת הקפה

https://www.ruthmaayan.co.il/

ruthruth29@gmail.com

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *