ילדים מביטים על עצמם

על קשיים בבית הספר – בגוף ראשון, נוכח ומדבר

טליה אסיף סטולרסקי

השתקפות של תקווה. טכניקה מעורבת.  טליה אסיף סטולרסקי, 2024

“המקום מלא בעצבנות בכיתה, כמו אריק הילד הזה שלא יכול להחזיק את העצבים שלו, וליבי חברה שלו. ונלחצתי כי יכולים לחשוב שאני מוזרה, אז אמרתי לו סליחה. גם נבו הוא אחד הילדים האלה עם קושי, מה לעשות שיש ילדים כאלה בעולם, כך נולדים”.

אלה יושבת ומשוחחת איתי באופן קבוע בשעה השבועית. דיבורה שקט, גופה עדין שביר ומכונס, והיא כמו מביטה באופן מלא פליאה – אך ללא התפעלות מהסביבה.

המפגשים עם אלה ועם ילדים נוספים מכיתות ה’ ו-ח’ בחינוך המיוחד מתקיימים בבית ספר רגיל במרכז הארץ, במסגרת מתי”א. הטיפול משלב דיבור, תנועה וגם יצירה. הוקצה לשם כך חדר הסנוזלן בבית הספר. חדר המאפשר עבודה ומנוחה – סטינג שאינו רגיל במרחב הבית ספרי. מעין מסתור רחמי שבו אנו נעטפים במרחב, נינוחים בכריות ישיבה, משוחחים ושותקים ארוכות.

או כמו שאומר מקס: “אני כמו בתוך גרב”.

 

רשומון חוויות במרחב הבית ספרי

קשיים בבית הספר הם דבר תדיר. בין מורים לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם. אך כשהקושי הוא המרכיב המתמיד, נפערים סדקים ונוצרים שברים, שמולם כל שנוכל הוא להיות ולנסות לקרב בין החלקים.

זוהי רשימה על קשיים, על האופן שבו החוויה של הקושי מדברת את עצמה. הקושי שנמצא בשיח הילדי, גוף ראשון נוכח, מדבר באמצעותו, או גם בגוף שני ושלישי. זו חוויה של זרות שעדיין אולי לא לגמרי מוטמעת בגוף, ניתנת אולי עוד לריכוך ועידון, רגע לפני הקפיצה לקרש ההתבגרות.

זהו רשומון על מחשבות, חוויות ומילים שמגדירים את הגוף הילדי בתוך המרחב הבית ספרי. מרחב שבו הילד או הילדה מתקיימים, נעים, לעיתים אבודים, פעמים מחפשים ופעמים מוצאים, לעיתים צולחים ובזמנים אחרים – מרגישים שבורים.

בְּכָל פַּעַם שֶׁמַּשֶּׁהוּ נִשְׁבַּר 

אֲנִי תּוֹהֶה 

הַאִם זוֹ אֲנִי

אוֹ הַיַּלְדָּה הָרָעָה שֶׁבִּי 

אֲנִי 

הַמְּבֻגֶּרֶת שֶׁבִּי עוֹצֶרֶת 

לִשְׁמֹעַ מֶה הָיְתָה הַמַּחְשָׁבָה הָאַחֲרוֹנָה

לִפְנֵי שֶׁהִתְנַפְּצָה הַקְּעָרָה

וְנִזְכֶּרֶת שֶׁחָשַׁבְתִּי עַל יַלְדוּת 

וְעַל שְׁבָרִים

עַל בַּגְרוּת וְעַל שְׁבָרִים

הֵם הַמְּבֻגָּרִים לֹא אוֹהֲבִים שֶׁדְּבָרִים נִשְׁבָּרִים

נוֹפְלִים נִשְׁפָּכִים

אֵלּוּ סִימָנִים

יֶלֶד שְׁבָרִים

 

מי רוצה חברה עם כיסים מלאים בנמלים

“כל הזמן היא עצבנית, בלי סיבה. את מי זה מעניין? כמו מלכה כל הזמן נראה לה כאילו מישהו יעשה לה משהו. אף אחד לא יעשה. ככה זה החיים. אני בכלא כבר חמש שנים, כמו בגולאג”.

שירה שותקת מרבית הזמן. היא בכיתה ה’, דוברת אנגלית ועברית. כך גם אנחנו חולקות את השיחה, בין שתי שפות. תוכה מלא שפה, דמיון והבנה אינטואיטיבית לסביבות חיים. הכי מובן לה כיצד מתנהלים חיי הנמלים. היא מתארת את אורחות חייהן ואת אופני הרבייה שלהן, יודעת הכל על הבדלי התפקידים והמעמדות בקן. כשאנו יושבות ביחד נפתח אוצר בלום של דמיון וידע על צורות חיים, שלא תמיד מתקבלים בברכה בבית הספר. אחרי הכל, מי רוצה חברה עם כיסים מלאים בנמלים וחשיבה שנעה בין השפות?

“עכשיו, בתור ילדה גדולה, הבנתי בכיתה ד’ שזה חרא של אובססיה להכאיב לעצמי. אני השתניתי. ילדים עושים שטויות, גם אני עושה שטויות, עושה אקספרימנטס. ככה ילדים רואים את העולם שלהם. דרך ניסיונות. זה משהו טוב בילדות, זה טוב שילדים עושים את זה. במקום להוציא את הטלפון כל שנייה. ולפעמים אמרתי דברים לא יפים, שקופצים לי מהפה. אני זוכרת מהגן שרציתי שילד אחד יהיה רק שלי, שיהיה הנסיך שלי, זה מה שרציתי. עכשיו אני גדולה עכשיו אני לא עושה שטויות יותר”.

שירה מרגיעה את עצמה תוך כדי שיוט במרחבי הדימיון, הזיכרון והחוויה. נעה בין עבר להווה, זיכרונות נטמעים באירועים בהווה. המפגש שלנו יצא בדיוק ביום ההולדת של שירה. את העוגה ליום ההולדת אפתה המורה, לא הוריה.

 

אבא אומר ששום דבר לא ייצא ממני

סדקים ממשיכים, נפערים חורים, ואין מי שישים את אצבעו בסכר הקושי והכאב. גם בבית פעור.

אנה בת 14. כיתה ח’. היא כבדת משקל, ועם זאת קלילת-תנועה באופן יוצא דופן. בבית האב מדברים רוסית. גם בבית האם, עם הסבתא.

עד לפני שלוש שנים, אמרה, היא לא חשה כל צורך ללמוד. הקריאה הייתה בלתי אפשרית עבורה. סיפרה שבבית הספר הקודם שבו למדה לא הציבו לה גבולות. כאביה גדלים ביחד עימה. השנה לראשונה החלה בטיפול רגשי.

את חדר הסנוזלן היא מגדירה כאזור של מנוחה. מוודאת שמכאן לא יוצאים סודות. הקושי משתקף גם ביחסים המורכבים בחברויות בכיתה וגם בחרדה הנובעת מאי הוודאות לגבי ההמשך – באיזה ביה”ס תהייה, האם תהייה בכיתה קטנה, מה צופן עתיד ללא כוח ללמוד.

“אני רוצה לטפל וגם לנסוע לרוסיה לעבוד באחת החוות הרחוקות. אבא אומר שבמילא שום דבר לא ייצא ממני. וגם אם הוא ואשתו יכולים לעזור לי, איך אני יכולה לעזוב את אמא כשהיא יורדת על הברכיים ומתחננת שלא אעזוב אותה? ובכיתה שתי הבנות האלה הרסו לי את כל החיים. אני עושה בגללן נזק לעצמי. אסור להאמין לאף אחת מהן. הן עושות דווקא, הן מסתכלות עליי כאילו שאני זרה, עוד מאז שבאתי. הנה, גם במבחן עכשיו קיבלתי ציון כזה נמוך, כמו שאבא אמר שאני לפעמים סתומה, מה לעשות? אני עצלנית, גם אבא אומר. אבל אני יכולה לעשות משהו רק כשהגוף שלי אומר שאני רוצה”.

הכאבים אינם נגמרים, הם מסתבכים, מתכווצים, מתרחבים. ולי רק נותר לקוות ממפגש למפגש, שקצת חיבורים ותחושת ערך שניטעת בעדינות בין המילים, ילבלבו בתוכם כשימשיכו לנוע בדרכם.

 

מתוך מרחב התרגול עם נדב בן ה-9 עולים בבהירות השברים הכמוסים:

וְאַרְתוּר אוֹמֵר

וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת מָה

וְאַרְתוּר אוֹמֵר מָה שֶׁלֹּא

אַרְתוּר אוֹמֵר בְּעִבְרִית שְׁבוּרָה

הֲכִי כֵּיף לִישֹׁן

כִּי אָז לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּלוּם

אַרְתוּר מג’ברשׁ בֵּין רוּסִית שְׁבוּרָה

לְעִבְרִית שֶׁמְּנַסָּה

אַרְתוּר אוֹמֵר

וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת מָה.

 

טליה אסיף סטולרסקי. אמא לבת 23. צורפת, בעלת תואר שני בעיצוב עירוני M.Urb.Des, בוגרת אוניברסיטת תל אביב ובצלאל M.A.Arts. בעקבות מחקר שעסק בתקשורת ואנשים וכן בעקבות תרגול יוגה של 25 שנה, הגעתי ללימודי פסיכותרפיה דינמית בתמורות. נפגשת עם ילדים למפגשים בתוך בית ספר, עושה הכשרה במקב”ן רחובות. בדרך ללימודי המשך.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *