על הקשר בין הבדלי טמפרמנט למשוואות מתמטיות
וגם לדרך שאנו לובשים את המכנסיים
רות מעיין
בכיתה ט’ היתה לי מורה איומה למתמטיקה. איומה ממש!
למרות שמתמטיקה היה דווקא אחד מהמקצועות החזקים שלי, לא הצלחתי ללמוד אצלה כלום.
למה? כי היא היתה זקנה, מכוערת, מרשעת, מתנשאת וחסרת התחשבות.
במבט לאחור ממרום הפז”ם, סביר להניח שאותה מורה למתמטיקה היתה אז יותר צעירה מכפי גילי היום. גם בנוגע לפן האסתטי שלה, אינני בטוחה אם הרושם היה אובייקטיבי או רק תחושה סובייקטיבית שנבעה מאופיה הנוראי. אבל בנוגע להתנשאות המרושעת – אני חותמת בלי היסוס.
המשפט היחיד שנחרת בי מאותם שיעורי מתמטיקה היה – “אני לא נותנת תוספת זמן במבחנים, כי גם טמבל גמור יצליח לפתור משוואה, אם ניתן לו זמן עד גיל 18.”
במילים אחרות – אם ניתן מספיק זמן לבעיה, נדע עם הזמן לפתור ולצלוח אותה.
את מבחני הבגרות במתמטיקה צלחתי לבסוף בהצטיינות, לאחר שבכיתה י’ ירדתי מרצוני הטוב למגמת 3 יחידות, שבה לימד מורה חביב עם חוש הומור. כמה שנים מאוחר יותר גם פרגנתי לעצמי באופן פרטי השלמה ל-4 יחידות, כדי להתקבל ללימודים אקדמיים, אם כי בדיעבד כלל לא נזקקתי לידע זה במהלך חיי. אבל תכף נבין איך זה קשור לסוגייה הבאה.
ימין ושמאל או שמאל וימין
בשנים האחרונות מקננת בתוכי שאלה מוזרה, על גבול הפרוזאיות הקטנונית.
שאלה שפוגשת אותי יום יום, ולעיתים יותר מפעם ביום.
בכל בוקר, עם שגרת ההתכוננות ליום החדש, בעודי לובשת את מכנסיי, אני תוהה – איך זה שכאשר אני לובשת את המכנסיים (בעמידה) ומכניסה את רגל ימין ראשונה למכנס ואז את שמאל – החוויה היא יציבה, ואילו כאשר אני מחליטה (במודע וכנגד ההרגל) להכניס את שמאל ראשונה ורק אז את ימין – משהו מתערער ויש פחות יציבות. הרי בכל מקרה מדובר בסופו של דבר בפעולה סימטרית, שבה רגל אחד ראשונה ואז השנייה באה בעקבותיה, אז למה יש כזה הבדל?
מתוך תהייה לגבי הסוגייה הקטנה והמוזרה שהעליתי, אני מוצאת עצמי מדי פעם שואלת אחרים לתחושתם שלהם, בעיקר אנשים שלתפיסתי אמורים גם הם לתהות בענייני רמים שכאלה, כמו למשל – מורים מדופלמים ליוגה או פילאטיס.
אני מודה, זו שאלה נאיבית-ילדית משהו, קצת מעולם ה-“אנא, צייר לי כבשה או – מי עוד רואה בציור נחש בריח שבלע פיל ולא סתם כובע רחב שוליים…”. ואכן, גם התשובות המתקבלות הן בהתאם ומלוות במקרה הטוב בהרמת גבה חסרת הבנה לפשר התמיהה המוזרה.
הידיעה המוקדמת של הזמן
והנה השבוע, באופן מפתיע, הגיעה תובנה שסיפקה תשובה לשאלתי זו. ובאופן לא מפתיע, גם הפעם התשובה קשורה לממד הזמן.
“לכל איבר בגוף יש קצב תנועה משלו”. (משה פלדנקרייז, הנסתר שבגלוי)
כמי שגדלה על משנתו של פלדנקרייז וגם עוסקת ביישום שלה בקליניקה ובסטודיו, אני מכירה היטב את המשפט הזה, המתייחס לקצב השונה והייחודי של אברי הגוף. אפילו כתבתי על כך ברשימה שפרסמתי לפני כמה חודשים.
אולם התשובה שהתקבלה השבוע הצליחה להפתיע אותי.
היכונו להסבר מפורט.
עבור כל פעולה שאנו עושים, יש בתוכנו ידיעה ברורה שאותה רכשנו לעצמנו מתוך הרגל רב שנים – מהו המשך שלה וכמה כוח (פיזי ונפשי) היא תצרוך מאיתנו.
ידיעה זו מכוונת את כל פעולותינו, קטנות כגדולות. אני יודעת כמה זמן ייקח לי לשטוף כיור מלא בכלים, או לאמוד את זמן הנסיעה מביתי לעבודה, או כמה זמן אצטרך להשקיע כדי לשבת ולכתוב מאמר.
בהתאם לידיעה זו אנו מכלכלים את צעדינו ומתנהלים בעולם. בהתאם לידיעה זו אנחנו בונים בתוכנו מיכל של אנרגיה נפשית לעשיית הפעולה. כאשר פעולה שבתוכנו הכנו עבורה מאגר אנרגטי של רבע שעה (במקרה של הכלים בכיור), או של שעה (כדי להגיע לעבודה) או של חודשיים (לכתיבת מאמר), תיקח לבסוף (בהתאמה) חצי שעה, או שעתיים או חצי שנה, אנו עלולים למצוא עצמנו בתחושה קשה של תסכול, כעס ואף ייאוש.
ידיעת הזמן הפנימי וההתייחסות שלנו אליו משולבת בכל עשייתנו, עד לפעילותינו הקטנטנות והיומיומיות.
הנה חזרנו למכנסיים.
אפקט מהירות ההנפה
לבישת מכנסיים היא פעולה מורכבת המצריכה שרשרת של פעולות: החלטה באיזו רגל להתחיל, העברת משקל לעבר הרגל הנגדית-התומכת, כפיפה והנפה של הרגל המיועדת ללבישה ראשונה, יישורה והכנסתה לתוך המכנס, העמדתה חזרה על הקרקע, העברת המשקל אל הרגל השנייה, כפיפה והנפה של הרגל שתילבש שנייה, יישורה והכנסתה לתוך המכנס, הצבתה על הקרקע, התייצבות חזרה במרכז.
כן, מומלץ לנסות את זה בבית.
את הפעולה המורכבת הזאת אנחנו עושים באופן אוטומטי יומיומי, כפי שציין פלדנקרייז במשפט אחר שלו: “דברים אשר מרגע שהפכו להרגל, נעלמו מעינינו והפכו לנסתרים…” (שם)
התשובה שהתקבלה השבוע הבהירה, שלא מדובר כאן בהבדל פשוט בין ימין לשמאל באופן הלבישה, אלא גם בהבדלי הטמפרמנט שבין ימין לבין שמאל הבדל המשפיע על מהירות ההנפה.
כלומר – התפיסה הפנימית שלי את מהירות הפעולה הראשונה – העברת משקל והנפה – תאמה יותר את ההרכב המורגל – שמאל (החזקה יותר) תומכת, ימין (הזריזה והגמישה יותר) מתרוממת, מאשר את ההרכב הנגדי. הניסיון לשנות ולהפוך את סדר הפעולות, הפגיש תפיסה פנימית של מהירות העברת משקל והנפה שאינה תואמת את ההרכב השני, דבר שגרר פעולה פחות מאורגנת וחוסר יציבות.
למותר לציין, כי המתבונן מן הצד לא יראה כל הבדלים בעין בלתי מיומנת. לא הבדלי מהירות, לא הבדלי יציבות או גמישות, לא כל הבדל. מדובר בשברירי-שברירים של זמן של איכות תנועה.
מודלים של טמפרמנט
אם שרדתם את המפרט הדקדקני הזה עד כאן, אפשר לצלול ביחד ולגלות, כיצד הנושא הזה בא לידי ביטוי בקליניקה.
מודלים שונים בפסיכולוגיה מדברים על מזג (טמפרמנט) של אדם כתכונה מולדת הנשארת יציבה לאורך החיים. כך המודל של תומאס וצ’ס (1982) שתבע תשעה פרמטרים מאפיינים, המאפשרים לזהות את מהות המזג של התינוק או הילד, בין השאר על פי רמת הפעלתנות והקצב האישי. כך גם המודל הפסיכוסוציאלי של קלונינגר (1994), הגורס כי המארג הנוירו-ביולוגי של האדם מעצב את הטמפרמנט והנטיות האישיות שלו, דרך הרגלים ומיומנויות בלתי מודעות, המבוססות על למידה פרוצדורלית. הבדלים ניכרים בטמפרמנט בין הורים לילדיהם עלול לגרום לקשיים רבים.
המודלים הללו עוסקים במזג כתכונה כוללת, ואני רוצה כאן להפנות את תשומת הלב באופן ממוקד יותר לנושא הזמן והקצב, המהווים חלק מן הפרמטרים המרכיבים תכונה זו.
גורם הזמן במערכות יחסים
המרשעת צדקה! – אכן, אם ניתן לדברים מספיק זמן הם יסתדרו.
אבל… בדיוק ההיפך ממה שהיא התכוונה – בואו ניתן לדברים את הזמן שהם זקוקים לו.
התפיסה הפנימית שלנו – כמה זמן פעולה “אמורה” להתרחש היא תפיסה הישרדותית שנועדה לאפשר לנו לתכנן את צעדינו ביעילות מבלי לפרק בכל פעם את הפעולות הנדרשות לגורמים קטנטנים, כמו בדוגמת לבישת המכנסיים.
אבל במערכות יחסים התפיסה הזו היא לא פעם אבן נגף, כאשר אני מצפה שהאחר יפעל במהירות ובקצב דומה לשלי, ומה לעשות – יש לו קצב אחר לחלוטין. או כאשר אדם מוצף ברגשות אשם, כי סיגל לעצמו תפיסה של מהירות שאינה תואמת את הקצב האמיתי שלו.
מחממת לב במיוחד היא אנחת הרווחה היוצאת ממטופלים בקליניקה, כאשר הם מקבלים לפתע אישור לקצב האישי שלהם. “זה נהדר שלקחת לעצמך עוד יום בבית אחרי שפעת, כי אתה זקוק להתאוששות”, היה משפט שאמרתי למטופל שכל ילדותו דחקו בו לחזור מהר לבית הספר, כי אמו היתה צריכה לחזור לעבודה ו”לתקתק” מטלות. או המשפט שנאמר למטופלת שהמשפחה טרחה לצחוק על הקצב האטי והחולמני שלה: “כשאת ברגעים של חולמנות אלה רגעי חסד, כי אז היצירתיות שבך מקבלת מקום”.
בקליניקה אני נתקלת במטופלים רבים אשר מדברים על קשיים הנובעים מהשוני בינם לבין אנשים אחרים במשפחה, בגלל אי-התאמה בנוגע למהירות שבה הם פועלים. “אמא שלי וגם אחותי הגדולה הן תקתקניות-על. כל דבר. ואני – הייתי כזאת חולמת, היה לוקח לי פי שניים לעשות דברים. כל החיים ירדו עלי בגלל זה”.
נשמעות גם תלונות בכיוון ההפוך: “לא יכולתי לסבול, איך אבא שלי מדבר לאט. כלומר, לאו דווקא בקצב של המילים. זה היה בסדר. אבל עד שהוא היה מגיע לפואנטה, הראש שלי כבר היה בורח למיליון מחשבות על דברים אחרים והייתי מאבד אותו. הפכתי להיות אחד שלא יכול לסבול אנשים שחושבים לאט”.
מודעות לזמן כמקדמת שינוי
התייחסות לזמן ולקצב הייחודי של האדם, הן בהקשר של הפעולות והניואנסים האישיים והן בתוך מערכות יחסים, יכולה לאפשר עוד דיוק משמעותי.
בקליניקה, ההכרה בקצבים השונים היא מפתח להתבוננות מעמיקה, הן כדי לפתח מודעות, אך יתרה מכך – כדי לקחת בעלות על הקצב האישי ולהיות מסוגלים להיות בגמישות עם הדפוס ולשנות במידת הצורך.
במערכות יחסים, כמו גם בפעולותינו השגורות והיומיומיות, שינויים של הרגלים ודפוסים מזמנים גמישות של החשיבה והמוח, מגבירים נוכחות לפעולות שגורות, מאפשרים שכלול תנועתי ובחירה מודעת יותר של דרכי הפעולה שלנו.
גם הפעם היטיב לומר זאת פלדנקרייז: “… אנו זקוקים ליותר דרכים לעשות את שברצוננו לעשות, מאשר הדרך האחת אותה אנו יודעים, גם אם דרך זו היא טובה לכשעצמה.” (שם)
ראש השנה הוא הזדמנות נפלאה לזהות דפוסים תקועים ולפעול כדי לשנות אותם מתוך הקשבה לקצב האישי. וכאשר אנו פועלים מתוך דיוק פנימי – היציבות מובטח.
שנה טובה!
רות מעיין. פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית (MA) ומדריכה בגישות מבוססות גוף-נפש-רוח ומיינדפולנס, בעלת התמחות בעבודת אינטגרציה פסיכדלית והתמכרויות. מפתחת שיטת דרך המעיין לעבודה עם אנשים המתמודדים עם חריקת שיניים ו/או הידוק לסתות (Bruxism), מורה לתנועה מודעת וריקוד בשיטת Nia, מלמדת נשימה, מחברת הספר: חיבורים מרפאים / חוכמת מכונת הקפה

כתיבת תגובה