האח האבוד – מסיפורי האחים בספר ‘בראשית’ ועד ימינו
ד”ר תורי גולדשטיין
דיאטנית קלינית (Ph.D., RD) ובוגרת לימודי פסיכותרפיה משולבת גישות
הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, היחידה ללימודי המשך אוניברסיטת חיפה
מאמר זה נכתב לעילוי נשמתו של אחי היקר, קינן קרביץ ז”ל
בסיפורי ספר בראשית מתוארות הדמויות שהאנושות כולה התפתחה מהן, והיהדות בפרט. סיפורם של קין והבל היא מערכת היחסים הראשונה בין אחים במקרא. הקשר בין קין והבל, וגם שאר סיפורי האחים בספר בראשית מתארים מערכות יחסים מורכבות. ברצוני לבחון את מערכות היחסים של זוגות האחים בספר בראשית על ידי התבוננות ביחסים דרך התמה של “האח האבוד” ולהבין את ההשלכות הפסיכולוגיות של האובדן.
הקדמה
הרב יונתן זקס, מצביע על הדיסוננס בין המשפחה כיסוד מוסד ביהדות שספר בראשית עוסק בו, לבין סיפור האחים הראשון, סיפורם של קין והבל, המסתיים ברצח (זקס, 2017). הבנת הדינמיקה הפסיכולוגית של יחסי אחים מבוססת על שתי תאוריות שהתפתחו במחצית הראשונה של המאה ה- 20: תאוריית ההתקשרות של ג’ון בולבי (Bowlby, 1969) והתיאוריה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר (1956 ,Adler). תפיסת יחסי אחים המתבססת על תאוריית ההתקשרות מצביעה על תפקידם החשוב של האחים בהתפתחות הנפשית של הילד כמקור לביטחון אישי (Jenkins, 1992) לתמיכה (Connidis & Campbell, 1995), וכמודל לחיקוי בילדות ובגיל ההתבגרות (Dunn, 2007). תפיסת יחסי אחים על פי התיאוריה האינדיבידואלית של אדלר מצביעה על יחסים קונפליקטואלים המושפעים מסדר הלידה, רגשי נחיתות ומאבק על תשומת לב הורית. אדלר טוען שהמקום הסידורי הייחודי של כל ילד במשפחה מעצב את הפרספקטיבה הפסיכולוגית שלו. בשל המיקום בסדר הלידה, כל אחד מהילדים יסיק באופן סובייקטיבי מסקנות על העולם ועל יחסי הגומלין המשפחתיים. היחסים בין אחים משקפים ברית או תחרות בהתאם לסדר הלידה ולאווירה בבית. אם הילדים לא מאמינים שיש להם מקום בטוח בבית, התחרות בין האחים תגדל. היריבות מבוססת גם על הצורך של כל ילד להתגבר על רגשי נחיתות פוטנציאליים (Adler, 1956 ; Adler 1959). בניגוד להנחה של אדלר, במחקרם של פרוצ’סקה ופרוצ’סקה (1985), נמצא שרוב בני הנוער דיווחו על סכסוכים בין אחים שנבעו מסיבות אישיות כגון נקמה, מצבי רוח ולא מצורך בתשומת לב הורית (Prochaska & Prochaska, 1985). שתי התיאוריות משקפות זוויות שונות במערכות יחסים בין אחים. מצד אחד ביטחון אישי, נאמנות ומסירות, ומצד שני קנאה, שנאה, התקרבות והתרחקות. ההשפעה העמוקה שיש לאחים על ההתפתחות הנפשית של האדם, עשויה להשליך על ההשפעות הרגשיות ההתפתחותיות של אובדן אח, בין אם מבחירה ובין אם מאילוץ.
אובדן אח הוא אובדן של קשר אינטימי המתקיים בין אחים, והוא גם אובדן של חלק מהזהות הקשורה באח (איצקוביץ וגלובמן, 1992). פרופ’ הנרי אברמוביץ, פסיכואנליטיקאי יונגיאני ואנתרופולוג, טען בספרו “אחים ואחיות: פסיכולוגיה, מיתוס, מציאות” (אברמוביץ, 2016), שההתמודדות עם אובדן אח היא שוות ערך בעוצמתה לדרמה האדיפלית. למוות של האח או לחוסר הסימבולי שלו יש השפעה מכרעת על התפתחות הנפש.
בניגוד למרבית התיאורטיקנים הקלאסיים שמיעטו להתייחס ליחסי אחים והשפעתם על הבנת העצמי של המטופל, ספר ‘בראשית’ מרבה להתייחס למערכות יחסים בין אחים, ואובדן אח או אחות הוא ארכיטיפ מרכזי בו.
קין והבל
תיאור היחסים בין קין והבל מתואר בפרק ד’ בספר בראשית: “וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ. וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ” (בראשית, פרק ד’, א’-י”ב).
הקשר בין האחים, שמתחיל בתיאור של אח בכור חיובי המביא מנחה לאל – “האב המטפורי בסיפור” ואחיו הצעיר שמחקה אותו – מסתיים בטרגדיה. מערכת היחסים הטרגית בין האחים תמשיך להדהד בדורות הבאים. האחריות הצפויה מאח בכור כלפי אחיו הופרה. קין עונה “הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי”. הרצון להשתחרר מאחיו יביא עליו תוצאה הפוכה. בהמשך יישא את “אות הקין” ויהיה נע ונד וזכר הרצח ירדוף אותו. המפרשים השונים מסבירים כיצד העונש הוא תולדה של המעשה.
הרב עובדיה סְפוֹרְנוֹ כותב: “שהשתמשת בה (האדמה) לכסות את הריגת אחיך וכנגד זה לא תשתמש בה עוד כמו שנשתמשת קודם לכן לצרכי חייך”. קין לא שמר על אחיו, ולכן דינו להיות ללא שמירה נפשית ורגשית. ללא קרקע יציבה, ללא חלקת אדמה, ללא בית.
הרמב”ן הסביר את הנדודים כחלק מתהליך התשובה. “נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ” כי לא ניתן לשבת רגוע אחרי מעשה כזה. הטקסט בא להזהיר מפני השלכות של רצח. רצח יביא את האדם (במודע ושלא במודע) להתנתקות מהחיים שידע עד כה. לעד יחפש מרגוע. הזהרת הקורא משחזור איבוד שליטה כתוצאה מקנאה. אובדן של אח יגרור אחריו את אובדן הבית שהיה קודם לשכול. תוצאה של האובדן היא שההורים כבר לא יתפקדו באותו אופן, והבית לא יתפקד כמו שהיה. הדהוד הרצח ואובדן האח ימשיך לרדוף את קין ויהדהד בהמשך הדורות כרוח רפאים העוברת מדור לדור.
“עשרה דורות מאדם עד נח… עשרה דורות מנח עד אברהם…” (פרקי אבות ה’, ב’). התורה תיארה את מערכת היחסים בין בניו של האדם הראשון, קיצרה בתיאור הדורות הבאים עד נח ושוב האריכה בסיפור אברהם והמשך השושלת של העם היהודי. התמה של התערבות והעדפת הצעיר על פני הבכור ושל האח האבוד, שנצפו בסיפור האחים הראשון, ייבחן בסיפורם של משפחות שלושת האבות.
יצחק וישמעאל
“וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ” (בראשית כ”א, ט’- י”א). שרה מביאה לגירוש ישמעאל למורת רוחו של אברהם, ויצחק האח הצעיר מבין השנים ממשיך את השושלת של העם היהודי. הסיפור לא מציין את רגשותיו של יצחק בהקשר גרוש ישמעאל. אולם כן ניתן לראות חזרה בסיפור על המקום, שאליו ברחה הגר לראשונה. “וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין-קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד” (בראשית ט”ז, י”ג- י”ד). אותו באר מוזכר עוד פעמים בהקשר של יצחק. בפעם הראשונה הבאר מופיעה במפגש של רבקה עם יצחק.: “וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל” (שם כ”ד. ס”ב- ס”ד). בהמשך המקום מצוין פעם נוספת “וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי” (בראשית כ”ה, י”א). האם המקום מצוין להזכיר לנו הקוראים את הגירוש? או האם הבאר הייתה “אובייקט מקשר בין אחים” כמו “אובייקט מעבר” כפי שמניח הנרי אברמוביץ בספרו “אחים ואחיות”? אברמוביץ מעלה השערה שחזרתו של יצחק למקום זה מבטאת את הגעגוע הלא מודע של יצחק לקשר עם אחיו האבוד. מה שיכול להיקרא “נוסטלגיית אחרים” או “געגוע נצחי לאח האבוד” (אברמוביץ, 2016, עמוד 101).
יעקב ועשו
סיפורם של יעקב ועשו מתואר במקרא עוד בהיותם ברחם אימם ומרגע היוולדם: “וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב;.. וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב” (בראשית, כ”ה, כ”ה-כ”ח). ….”וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי. וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה. וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים–עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ. עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד” (שם, כ”ז, מ”א-מ”ו). המתח שנוצר בין האחים כתוצאה ממכירת הבכורה מביא לניתוק. יעקב נאלץ לברוח ולחיות בריחוק ממשפחתו ומאחיו כ- 20 שנה. ניתוק בין אחים שחווה האב יצחק, משוחזרת בקרב בניו. יעקב נאלץ להתנתק, ממשפחתו הגרעינית בגלל איום הנקמה של עשו. ניתוק הן מהאם והן מהאח מציף תחושות של אובדן. אולם תהליך ההתאבלות מורכב כי הנעדרים חיים אולם מנותקים. נחמי באום, בספרה “אובדנים שאינם מוות” מביאה מתובנותיה של פאולין בוס: “תהליכי ההתאבלות תקועים או קפואים, מכיוון שבני המשפחה אינם יכולים לבכות את אובדנם כשאהובם חי ונוכח בחייהם…תקיעות זו נובעת במידה רבה ממה שהיא כינתה חוויה של “היעדרות- נוכחות”. היא טוענת שההתעסקות המתמשכת באובדן הלא סופי, אינה קשורה למאפייניהם אלא למאפייני האובדן עצמו (באום,2021: 73). כל ניתוק גורר עמו עצב ותחושת דחייה. באופן טבעי אדם מחפש קשרים שיקנו לו בטחון, קבלה, הכלה ואהבה ללא תנאי. קשרים אלו מצופים להימצא במשפחה הגרעינית. ניתוק מהמשפחה הגרעינית (הורים או אחים) מביא לחוסר ביטחון בסיסי ולחרדת נטישה. פרויד טען שהתאבלות מתרחשת בעקבות חוויות אובדן ולא דווקא בעקבות מוות (פרויד, [1917] 2002). במאמרו “חרדה כאב ואבל”, הוא תיאר את הכאב כתגובה הראשונית לאובדן: “הכאב הוא התגובה האותנטית לאובדן האובייקט” (Freud, 1926: 102-103). בולבי קשר את רגש העצבות לחוויית האובדן. בספרו “אובדן עצבות ודכאון”, הוא ציין: “מרבית אם לא כל המקרים של עצבות אינטנסיבית נגרמים על ידי אובדן או אובדן צפוי של אדם אהוב…” (Bowlby, 1980: 189). הכתוב לא מפרט את רגשותיו של יעקב בעקבות הניתוק. הדבר היחידי שמצוין הוא שבדרך ללבן אחי רבקה “וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ” (שם, כ”ח, י’- י”א). לא ברור מה פירוש “ויפגע במקום”. ספורנו פירש: “קרה לו שהגיע אל מקום שלא כיון אליו”, והזכיר תיאורים של אבלות, שבהם יש אובדן הדרך ובלבול. גם המפגש המחודש בין שני האחים, מתאר את התפרצות כל הרגשות האגורים שנחוו בתקופת הניתוק. באים לידי ביטוי בעיקר מצד עשו. “וַיָּ֨רׇץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַׄיִּׄשָּׁׄקֵ֑ׄהׄוּׄ וַיִּבְכּֽוּ” (שם, ל”ג, ד’).
יוסף ואחיו
“וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם” (בראשית ל”ז, ג’- ד’).
שיא התמה של “האח האבוד” מובא בסיפורו של יוסף. כאשר יוסף מחפש את אחיו הוא אומר לאדם שפגש: “וַיֹּאמֶר אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה-נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים”. המשפט מפוצל, ובו מודגש הכאב של אח דחוי שמבקש להיות חלק “אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ”. התמה של “האח האבוד” המחפש להיות שייך, להיות חלק ולהפסיק לחיות בנפרדות, בולטת בסיפור יוסף. לא ניתן להתעלם מהדמיון בטקסט זה שחותם את סיפורי האחים בספר בראשית לטקסט של סיפור האחים הראשון “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי”. יוסף מוצא את אחיו, שאותם הוא מבקש. אולם הם לא רואים בו אח, הם רואים בו דמות זרה, לא שייכת. הוא “בעל החלומות”. “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל—אָבִיו”. גם ראובן, שאינו רוצה במותו, רואה בו דמות זרה. הוא יחזיר “אותו” אל אביו. כאילו מדובר באדם מרוחק ובאב אחר. המילה “אחינו” או “אבינו” לא מוזכרות אפילו פעם אחת עד כה בסיפור. לאחר שהם משליכים אותו אל הבור, יהודה מתייחס לראשונה אליו כאל אח. “וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו” (בראשית, ל”ז, כ”ו-כ”ז). האם ייסורי המצפון תוקפים אותו כאשר הוא נזכר שהזר הזה שנזרק לבור הוא בעצם אחיו?
האחים מצליחים להיפטר פיזית מהאח השנוא, אולם נוכחותו נותרת כל הזמן “וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו ” (שם, ל”ז, ל”ד- ל”ה). אברמוביץ מתאר בספרו איך שהאח הנעדר ממשיך לתפקד כ”צל שנוא” ב”מותו” יוסף ממשיך להיות בעל כוח. אחרי שיעקב חושב שיוסף נפטר הוא ממאן להתנחם, כך שהאחים ממשיכים לחיות בצל האח האבוד (אברמוביץ, 2016, עמוד 126). יתרה מזו, אובדן האח גורר עמו במידה מסוימת את אובדן ההורה המוצף ביגונו ואינו פנוי לאחים החיים (Bank & Kahn, 1982).
יוסף במפגשו המחודש עם אחיו המשיך לאחוז בכעס. “וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם” (בראשית, מ”ב, ז’).
האחים בתגובתם לשאלותיו של יוסף, שאותו לא זיהו, אמרו: “כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ; כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם: לֹא, כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ” (שם, מ”ב, י”א – י”ג). האחים עברו תהליך עוד לפני שירדו מצרימה. הם מתארים את עצמם “בני איש אחד” וגם האח החסר הנוכח מוזכר כאחד האחים. האח האבוד נוכח מאד.
בהמשך באה החרטה ולקיחת האחריות. “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד–וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ” (שם, מ”ב, כ”א-כ”ב). לאחר החרטה של האחים מגיעה המחילה של יוסף: “וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם” (בראשית מ”ב, ב’- ה’).
דיון וסיכום
התמה של “האח האבוד” שזור לאורך ספר בראשית. התמה מופיעה בעיקר סביב קנאה שנוצרת בין אחים. מה החזרה על התמות באה ללמד אותנו?
קנאה בין אחים במקרה הקל מביאה לניתוק. יעקב נאלץ לברוח ולחיות באי ודאות רחוק ממשפחתו. ישמעאל נאלץ להיפרד מיצחק ומבית אביו. במקרה הקיצון הקנאה מביאה לשנאה ולרצח, כפי שבא לידי ביטוי בסיפורי המסגרת של הספר. יחד עם זאת, בניגוד לסיפור האחים הראשון שהסתיים ברצח, הסיפור האחרון, שכמעט הגיע לרצח, מסתיים במחילה שלמה. האחדות והמחילה השלמה יתרחשו בעקבות היכולת לקחת אחריות. בניגוד לקין שלא לקח אחריות, וניסה להתנער מן המעשה שעשה, האחים של יוסף מודים באשמה. מה שבעתיד יגיע כציווי “מִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם” (ישעיהו, נ”ח, ז’). ציווי מקראי המצפה מהאדם לסייע לאחיו.
האחים כמו יעקב פחדו מתגובת האח הפגוע, ודווקא זה, מתעלה על עצמו וסולח. גם במקרה של יעקב ועשו וגם בסיפור יוסף ואחיו הפתרון לקונפליקט בין אחים הוא הדרך שבו האח הפגוע מתייחס לפגיעה. היכולת לסלוח, היכולת לתת פירוש חדש לכל המאורעות שקרו, הם אלו שיביאו למערכת יחסים מחודשת וטובה. עשו סלח ליעקב, הם נפגשו והתחבקו אולם שבו ונפרדו. הם לא באמת הצליחו להתגבר על משקעי העבר, בניגוד ליעקב ועשו, אחי יוסף ויוסף הצליחו להשתנות ולקחת אחריות. כל האחים ביחד קברו את יעקב, ויוסף לא נטר ונקם. הטקסט המקראי בא ללמד אותנו ששנאת אחים אינה גזירת גורל. המסר שזור מהסיפור הראשון של קין שמתחיל במילותיו של אלוקים אליו “לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ” (שם, ד’, ו’- ז’). גם כאשר העולם לא הוגן התגובה האישית של כל אחד לסיטואציה היא שתקבע את העתיד. לכל אחד יש אחריות אישית על הקשר לאחיו ועל המשך השושלת.
“אֵי הֶבֶל אָחִיךָ”? ממשיך להדהד בספר בראשית וגם בדורות הבאים. אסור לשכוח את אחינו. גם אם הם מעוררים בנו תחושות של שנאה, קנאה וכעס. כאשר נוהגים כקין, ולא שומרים על ברית האחים, מתכחשים ומסכימים לנתק את הקשר, ולא להגן ולשמור זה על זה, אז אנו עשויים להיות מנושלים מאדמתנו. הנרי אברמוביץ’ בספרו “אחים ואחיות : פסיכולוגיה, מיתוס, מציאות”, מסביר את הקשר בין רצח אח והיעדר בית: “אחים לדעתי, מסמלים בית. אחיות ואחים נושאים עמם ומעניקים תחושה מיוחדת של ביתיות. כאשר אנחנו הורגים את אחינו באופן סמלי, מתנתקים ממנו באופן רגשי, אנחנו מאבדים את התחושה של ביתיות ושל קיום נינוח בעולם…גלותו של קין ויציאתו לנדודים… מקבילות לגירוש מגן העדן, אולם הפעם גן העדן של החיים המשותפים עם אחים ואחיות” (אברמוביץ’, 2016).
בלי ספק קיימת הקבלה ספרותית בין סיפור החטא בגן העדן לחטא של קין. בשני המקרים הדמויות עושות כרצונן, מנוהלות על פי היצרים, על פי הדחפים ומעל לכל הן לא לוקחות אחריות ולא מתנהגות באופן לויאלי. הרעיון המובא על ידי אברמוביץ’ מבוטא באותו אופן שנים מאוחר יותר בגלות בבל. לעם ישראל שלא ידע לשמור על ברית האחים נשרף הבית (בית המקדש): שריפת בית המקדש השני מתוארת כענישה על שנאת אחים. היהודים נידונו לגלות ולנתק מהקרקע, מהביטחון שהקרקע היציבה מקנה, מ- “גן העדן” של המדינה.
שלמה המלך, החכם מכל אדם, כתב בספר ‘משלי’: “בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד” (משלי, י”ז, י”ז). רש”י מפרש שמערכת היחסים בין האחים היא חיובית והאחים עוזרים זה לזה בעת צרה. לעומתו מצודת דוד מפרש שמערכת היחסים בין האחים היא שלילית כי האח נחלץ לעזרת אחיו רק בעת צרה. בין אם מערכת היחסים היא לרוב חיובית או בין אם היא שלילית, שלמה המלך, החכם מכל אדם, האמין שאחים יהיו שם אחד בשביל השני ברגעי הצרה. בלי ספק רואים זאת היום במלחמת חרבות ברזל.
סיפור האחים הראשון בספר בראשית מלמד אותנו שאין מקום במשפחה לשאול “הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי”? אנחנו מצווים לשמור זה על זה. להיות שם אחד בשביל השני גם כשאין אהבה גדולה בין אחים. מערכות יחסים בין אחים מחזיקות בתוכן גם את המסירות, נאמנות, תמיכה וביטחון של בית וגם את הקנאה והקונפליקטים שהיא מעוררת. סיפורי האחים משליך על עתיד העם. עם ישראל נותר משפחה, גם אם הוא לעיתים שסוע ומפולג מבחינה אידיאולוגית. ההתגייסות המדהימה של העם מאז פרוץ המלחמה, מדגימה שלמרות הפילוג, השנאה והכעס שהתלקחו בשנים האחרונות, ברגע האמת לא שכחנו את ברית האחים לשמור זה על זה. אסור לנו להפקיר ולשכוח את אחינו החטופים ואת כל האחים המתמודדים עם טרגדיות המלחמה. מי ייתן שבשמירה שלנו על ברית האחים נזכה לאחיזה על אדמתנו.
ביבליוגרפיה:
אברמוביץ, ה’ ואברמוביץ, א’ (2016). אחים ואחיות : פסיכולוגיה, מיתוס, מציאות רסלינג, תל אביב.
איצקוביץ, ר’ וגלובמן, ח’ (1992). אחים שכולים. תל אביב: רשפים.
באום, נ’ (2021). אובדנים שאינם מוות. תל אביב: רסלינג.
זקס, י’ (2017) שיג ושיח, קריאות חדשות בפרשת השבוע, מגיד הוצאת קורן ירושלים, ישראל.
זקס, י’ (2013) השותפות הגדולה, הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות. ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים, ישראל.
פרויד, ז’ (1917). אבל ומלנכוליה: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים, תרגום: א’ טננבאום, בתוך: מבחר כתבים, ד. תל־אביב: ישראל רסלינג, 2002.
קאסוטו, 1941 עמ’ 55-56: קאסוטו 1958, עמ’ 719.
Adler, A. (1956). The Individual Psychology of Alfred Adler H.C. Harper.
Adler, A. (1959). The Practice and the Theory of Individual Psychology. Littlefield Adams.
Bank, S.P. & Kahn, M.D. (1982). The sibling bond. New York: Basic Books.
Berzenski, S.R., Yates, T.M., & Egeland, B. (2013). Handbook of Child Maltreatment. Springer Link: New-York.
Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. 1, Attachment. London: Hogarth.
Bowlby, J. (1980). Attachment and loss: Vol. 3: Loss, Sadness and Depression, New York, NY: Basic Books.
Bowen, M. (1976). The use of family theory in clinical practice. Comprehensive Psychiatry, 7, 345-374.
Connidis, I.A. & Campbell, L.D. (1995). Closeness, confiding, and contact among siblings in middle and late adulthood. Journal of Family Issues, 16, 722–745.
Dunn, J. (2007). Siblings and socialization. In: Grusec, JE.; Hastings, PD., editors. Handbook of socialization: Theory and research. New York: Guilford Press, 309-327.
Freud, S. (1926). Inhibitions, Symptoms and Anxiety, in the standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, (eds.) James Strachey and Anna. Freud, London: Hogarth Press, pp.77-175.
Jenkins, J.M. (1992) Sibling relationships in disharmonious homes: Potential difficulties and protective effects. In: Boer, F.; Dunn, J., editors. Children’s sibling relationships: Developmental and clinical issues. Hillsdale, NJ: Erlbaum, 125-138.
.Keur, M.E. & Bowen, N. (1988). Family Evolution. New-York, NY: Norton
.Kilpatrick, A.C. & Holland, T.P. (2006). Working with families, an integrative model by level of need. Boston: Pearson
.Nichols, M.P. & Schwartz, R.C. (2007). The essentials of family therapy (3rd edition). Boston: Pearson Education
.Prochaska, J.M & Prochaska, J.O. (1985). Children’s views of the causes and “cures” of sibling rivalry. Child Welfare, 64:427–433
.Sulloway, F.J. (1998). Born to rebel: Birth order, family dynamics, and creative lives. Abacus
.Widom, C.S. & Wilson, H.W. (2014). Violence and Mental Health. Springer Link: New-York