ציוני הדרך – מבט עדכני על תהליכים רגשיים בפסיכותרפיה|2.2026
דף הבית / ניוזלטרים / עדכוני חודש פברואר 2026 / ציוני הדרך – מבט עדכני על תהליכים רגשיים בפסיכותרפיה|2.2026
מתוך כנס מקוון 2021
מאת: צינה גז
הכנס “מבט עדכני על תהליכים רגשיים בפסיכותרפיה” התקיים ב-2021 באופן מקוון בגלל מגפת הקורונה. הכנס, שעסק כולו ברגשות, נפרש על פני כמעט חודשיים וכלל שבע הרצאות, שהתקיימו בתדירות של אחת לשבוע. כל הרצאה הביאה נקודת מבט שונה ומגוונת, בהתאם לרוח הרב-תחומית של האיגוד. סקירת ההרצאות שנביא כאן, תתפרס גם היא על פני מספר ניוזלטרים, לפי סדר הופעתן של ההרצאות בכנס. כל אחת מן ההרצאות תובא הן כסיכום כתוב והן בקישור להקלטה.
התחלנו בחודש הקודם עם הרצאתו של שמואל גרזי, שהוקדשה להתבוננות פסיכואנליטית על מפגש הרגשות בשעה הטיפולית. שתי ההרצאות שמובאות הפעם עוסקות ברגש כציר מרכזי בעבודה הפסיכותרפויטית ומאירות, כל אחת בדרכה, היבטים שונים של החוויה הרגשית בטיפול. פרופ’ עפרה מייזלס שואלת, האם לחוויות ורגשות רוחניים יש מקום בקליניקה; ד”ר נירית אברהם מציגה התייחסות של גישת AEDP לעבודת אבל.
תוכנית הכנס:
הרצאה 1: “מפגש של רגשות בשעה הטיפולית – התבוננות פסיכואנליטית” – שמואל גרזי
הרצאה 2: “חוויות ורגשות רוחניים – לשיחה עם הרבי והגורו או שחשוב גם בקליניקה?” – פרופ’ עפרה מייזלס
הרצאה 3: “לתקן ברגש: עבודת אבל מורכב במסורת גישת AEDP” – ד”ר נירית אברהם
הרצאה 4: “מיינדפולנס ורגשות: טיפול בראי מודל התקשורת הקשובה” – שנטם דוד זוהר
הרצאה 5: “קווי אישיות והשפעתם על הדינמיקה הרגשית בטיפול” – אורנה אפק
הרצאה 6: “המוח הרגיש – מדעי המוח בחדר הטיפול” – ד”ר קרן בן-יצחק
הרצאה 7: “טיפול ומחקר בפסיכותרפיה משולבת חומרים משני תודעה” – ד”ר קרן צרפתי
הרצאה שנייה: 18 בפברואר 2021
חוויות ורגשות רוחניים – לשיחה עם הרבי והגורו או שחשוב גם בקליניקה?
פרופ’ עפרה מייזלס
פרופ’ עפרה מייזלס. פרופסורית לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת חיפה ופסיכולוגית קלינית. כיהנה כדיקנית הפקולטה לחינוך וכיו”ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. עוסקת זה שנים בחקר הממד הרוחני של ההתפתחות האנושית ומקדמת את שילובו באקדמיה ובכנסים מקצועיים. מחקריה המוקדמים התמקדו בתיאוריית ההתקשרות ובמוטיבציה האוניברסלית להיטיב, עליהם כתבה בספרה The Caring Motivation. היא ממקימות ההתמחות לתואר שני בפסיכותרפיה אינטגרטיבית גוף–נפש–רוח באוניברסיטת חיפה ושותפה להקמת המרכז הרב־אוניברסיטאי לחקר וטיפוח רוח האדם.
תקציר
ההרצאה, אשר בוחנת תהליכי חיבור בין רוחניות ודת לבין פסיכותרפיה, עוסקת בארבע שאלות עיקריות:
מהם חוויות רוחניות ורגשות רוחניים?
מה חשיבותו של ממד זה ומרכזיותו בחיי אנשים?
האם חשוב לעבד רגשות וחוויות אלה בתוך פסיכותרפיה?
ואם כן – כיצד?
ההרצאה תבחן הבנות וכלים שבאים לתת תשובות לשאלות אלה וכן תציג מחקר ענף חדש העוסק בהן.
רוחניות ופסיכותרפיה – פרדוקס לכאורה
נתחיל בפרדוקס – העיסוק ברוחניות ובשאלות קיומיות נתפס כרלוונטי למסגרות דתיות או ניו־אייג’יות ונדחק לאורך שנים אל מחוץ לחדר הטיפולים. זאת ועוד – בעוד העניין האנושי ברוחניות קיים מאז ומתמיד, המחקר האקדמי בתחום עודנו בראשית דרכו.
עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת תנועה של שינוי, הבאה לידי ביטוי גם ברוח תוכניות ההכשרה של האיגוד הרב־תחומי לפסיכותרפיה. מחקרים ונתונים מצביעים על עיסוק נרחב בחיפוש משמעות רוחנית, הן במסגרות דתיות וחוץ-דתיות והן במסגרת פסיכותרפיה.
מן ההדרה אל הפתיחות – התפתחות היסטורית
פרויד וממשיכי דרכו ראו בדת וברוחניות אשליה והתייחסו לדת כ”נוירוזה האובססיבית של האנושות” (פרויד, 1927). שינוי משמעותי החל מאמצע שנות ה־20 של המאה הקודמת, עם עלייתן של תפיסות פוסט־מודרניות שהטילו ספק באובייקטיביות מוחלטת והדגישו רב־תרבותיות, הקשריות וערכיות.
תפיסות פוסט-מודרניסטיות אלה סללו את הדרך לעיסוק מדעי ופסיכולוגי ברוחניות והובילו לבחינה מחודשת של הבחנות מסורתיות – בין טבעי לעל־טבעי, בין מדע לאמונה. בתוך כך חלה התקרבות בין רוחניות למדע, כחלק מתנועה תרבותית רחבה יותר, שאימצה השקפה הוליסטית לא־דואליסטית של המציאות.
רוחניות – הגדרות ומאפיינים
ויליאם ג’יימס (1902), מהראשונים שהתייחסו לרוחניות באופן מחקרי, כינה אותה “דת אישית” – קשר אינטימי של האדם עם הנשגב. כיום רוחניות נתפסת כחיבור אישי וחווייתי לטרנסנדנטי או לנשגב. זאת לעומת דת, הנתפסת כמערכת מוסדית, חברתית ותרבותית, הכוללת גם מענה לצרכים רוחניים.
אופייה הרב־גוני ולעיתים חמקמק של הרוחניות מציב אתגר מחקרי ומושגי. כך למשל:
- פרגמנט מתאר רוחניות כחיפוש אחר הנשגב והקשר אליו.
- לרנר ועמיתיו מדגישים התעלות מעבר לעצמי ופיתוח מחויבות לתרומה לאחרים.
המכנה המשותף להגדרות השונות הוא ההכרה בקיומו של ממד שמעבר לחומר – אלוהים, אנרגיה, כוח טבע או מציאות נשגבת – והזיקה של האדם למדד זה כמקור למשמעות. חוקרים מסכימים, כי לכל אדם פוטנציאל רוחני, אך מידת מרכזיותו בחיים משתנה בין יחידים ובין תרבויות.
רוחניות בעידן הפוסט־מודרני
המחקר World Values Survey, אשר נערך בקרב מדגם מייצג ביותר ממאה מדינות, מציין כי 75 אחוזים מהנשאלים מאמינים בכוח עליון וכי עבור 60 אחוזים אמונה זו חשובה בחייהם. גם במדינות חילוניות כמו שבדיה ורוסיה, כ־40 אחוזים מהצעירים החילונים מדווחים על אמונה בכוח עליון.
על פי סקר שנערך בישראל ב-2016 על ידי Pew Research Center, 80 אחוזים מהמשיבים מאמינים באלוהים או בכוח עליון. בקרב המגדירים עצמם חילונים כ-40 אחוזים. ממצאים אלו משקפים את רוח העידן הפוסט־מודרני, המאופיין בפלורליזם ובאפשרות לשלב בין חילוניות לאמונה.
מכאן, שעבור חלק ניכר מהפונים לפסיכותרפיה, נושאי דת ורוחניות הינם משמעותיים והם מבקשים מקום לעסוק בהם בטיפול. עם זאת, רבים חוששים להעלות נושאים אלה, מתוך חשש להיתפס כ”לא נורמליים” או בגלל חשש מפרשנות פסיכולוגית רדוקטיבית שתפחית מעוצמת החוויה.
חוויות רוחניות: סוגים ומאפיינים
חוויות רוחניות עשויות להופיע דרך שערים רבים: מוזיקה, מחול, טבע, מדיטציה, דמיון מודרך, חלומות ועוד. ויליאם ג’יימס תיאר חוויות אלה כהתרחבות התודעה והתעלות מעבר לעצמי: “One an experience union with something larger than ourselves and in that union find our greatest peace”.
אברהם מאסלו (1962) קידם תפיסה זו בפסיכולוגיה הטרנס־פרסונלית באמצעות מושג חוויות השיא (Peak Experiences): חוויות עזות, מרוממות ומלאות משמעות, המאופיינות בתחושת אחדות, אובדן זמן ומרחב, זרימה, ספונטניות והרמוניה.
דוגמאות לחוויות רוחניות כוללות מיינדפולנס, זרימה, חוויה מיסטית, השראה, צירופי מקרים, התפעמות והתעלות. קיימות גם חוויות פחות שכיחות, כגון חוויות סף־מוות, תקשור, זיכרונות מגלגולים קודמים וחוויות בעקבות חומרים משני תודעה – תחומים הנחקרים כיום בהיקף הולך וגדל.
חשיבותה של הרוחניות בטיפול
חוויות רוחניות נתפסות אצל רבים כחוויות משמעותיות, מכוננות, ואף כ”מציאות האמיתית” (Ultimacy). לעיתים מדובר בחוויות מטלטלות המחייבות עיבוד רגשי, אך אין להן מרחב טבעי לעיבוד זה.
מחקרים רבים מצביעים על קשר בין חוויות רוחניות לבין השפעות חיוביות: התפתחות ואינטגרציה אישית, הפחתת סימפטומים טראומטיים, חוויית רווחה ואושר, מציאת משמעות בחיים, התנהגות פרו־חברתית ואף שיפור במדדים בריאותיים. ממצאים אלו נמצאו, בין היתר, בעקבות תרגול מיינדפולנס, חוויות בטבע, עבודה עם חוויות סף־מוות ושימוש טיפולי בחומרים משני תודעה.
השאלה איננה האם לשלב רוחניות בטיפול, אלא כיצד. לשם כך נדרשות איכויות של ענווה, סקרנות, רפלקציה אישית וכבוד לעולמו הרוחני, התרבותי והרגשי של המטופל. מומלץ גם להיעזר בקבוצות התייעצות עם מטפלים אינטגרטיביים.
כדי לסמן למטופלים שהמרחב הטיפולי פתוח גם לחוויות רוחניות, מומלץ לשלב שאלות פשוטות כבר בשלב האינטייק:
האם דת או רוחניות חשובים לך בחייך?
האם יש אמונות או טקסים המסייעים לך בהתמודדות עם קשיים?
האם את/ה שייך/ת לקהילה רוחנית או דתית?
האם יש צרכים רוחניים שבהם תרצה/י סיוע?
שאלות קיומיות כשער להתבוננות רוחניות
שאלות קיומיות מרומזות מסייעות להעשיר את התהליך הטיפולי ולזמן נוכחות חיה של רוחניות בחדר הטיפולים:
מתי היית הכי מאושר/ת?
על מי או על מה את/ה נשען/ת בחיים?
מתי חווית תחושת חיות עמוקה ומלאה?
מי או מה תומך בך בזמנים קשים?
לצפייה בהרצאה
הרצאה שלישית: 25 בפברואר 2021
לתקן ברגש – עבודת אבל מורכבת בהשראת גישת AEDP
ד”ר נירית אברהם
ד”ר נירית אברהם. בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית (ארה”ב). לאחר 15 שנות עבודה בגישות “קלאסיות”, פנתה אל עולמות הגוף, הרגש והחוויה ואל החיבורים שבין טיפול קליני למחקר העכשווי ב- Affective Neuroscience. בעבודתה ניכר עניין הולך ומעמיק בתהליכי ריפוי, אהבה וטרנספורמציה בטיפול.
תקציר
ההרצאה עוסקת בעבודת אבל מורכב על פי גישת AEDP – Accelarated Experiential Dynamic Psychotherapy, תוך הדגשת המתנות המרפאות הגלומות בחוויות אבל ועצב, כאשר הן מוחזקות בתוך קשר טיפולי בטוח.
בחלקה הראשון נפרשים מושגי יסוד: רגש, תנועה אדפטיבית של רגש, דרכים חווייתיות לאפשור רגשי בטיפול. מושם דגש על עמדת של “נוכחות טיפולית מצטרפת”. מטרתה של עמדה זו היא הפרת הלבדיות של המטופל, באופן של אפשור רגשי ומעבר מפחד מרגשות ליבה לעבר יכולת הולכת ומתחזקת להכילם.
החלק השני מוקדש לווינייטות קליניות של עבודת אבל, המדגימות תהליכי ריפוי תוך חיבור הדוק בין תיאוריה למעשה.
פתיחה חווייתית ועמדת ה-AEDP
AEDP היא גישה אינטגרטיבית ממוקדת גוף, רגש, חוויית קשר וטרנספורמציה, אשר שמה במרכז את הפרת הלבדיות, באמצעות ביטויים סומטיים של גוף־נפש, עקיבה רגע־אחר־רגע (moment-to-moment tracking) וחתירה אקטיבית לריפוי. הגישה נשענת על מחקרי Affective Neuroscience, תאוריית ההיקשרות וחקר הרגש. על פי דיאנה פושה (2003), מפתחת גישת ה- AEDP, העצמי מצוי בדריכות מתמדת לתנאים מיטיבים. כאשר נחווית בטיחות, ניתן להשיל הגנות ולהגיב מתוך רגש ספונטני וחי.
ההרצאה נפתחת בהתנסות חווייתית. המשתתפים מוזמנים להתבונן בדמות אהובה, להתחבר לתחושות הגוף, לרגש ולמחשבות המתעוררות ולבסס בתוכם תחושת נוכחות פנימית מיטיבה.
וינייטה קלינית: עבודת אבל דרך חמש תמונות
תמונה ראשונה: נקודת כניסה – אימה וקיפאון
מאיה, בת 30, פונה לטיפול כשנה לאחר מות אחיה ממחלה קשה. היא סובלת מחלומות בלהה חודרניים, הימנעות חברתית ותחושת קיפאון. הזיכרון היחיד שנותר לה מאחיה הוא רגעי מותו בבית החולים, ללא פרידה. במפגש הטיפולי עולה אימה. החוויה נותרת תקועה, קפואה ובלתי ניתנת לעיבוד.
המטפלת (ד”ר אברהם עצמה) חשה בגופה גוש הולך ומתהווה בגרון ומתארת רגע פנימי של “איחול” – תקווה משותפת לאפשור רגשי למה שלא קיבל ביטוי: פרידה שלא התרחשה, רגשות וצרכים שלא מומשו. זהו רגע זיהוי תמונת הריפוי.
היכולת שלנו לדמיין את הריפוי היא בעלת כוח משמעותי המכונה ב-AEDP – חוויה רגשית מתקנת. המטפלת מכוונת את הטיפול במאיה ליצירת עמידות, הנמדדת בין השאר, ביכולת התאוששות מהירה אחרי משבר ובמסוגלות לחוש, ללא הגנה, רגשות מכל סוג בסביבה תומכת.
בהקשר זה מודגש ידע מחקרי, לפיו רגשות כמו אשמה ובושה פועלים כחסמים לחיוּת, שמחה ויצירת קשר, בעוד שחסימה של התנועה האדפטיבית של רגשות ליבה (עצב, כעס) עלולה לפגוע בתפקוד שנים לאחר האירוע. AEDP מהווה עמדה המכוונת ליילד את נטיית הריפוי האורגנית המולדת.
תמונה שנייה: הזמנה לתיקון בחוויה וברגש
לאחר התבססות הקשר הטיפולי, מאיה מוזמנת לשוב בדמיון לרגע החוזר בחלומותיה. מתוך ההבנה שהמוח אינו מבחין הבחנה חדה בין מציאות לדמיון, מתאפשר תיקון חווייתי באמצעות יצירת רשת נוירונלית חדשה לאירוע. התיקון נעשה דרך החייאת החוויה וקשב לצורך שלא מומש – הפרידה.
תמונה שלישית: פרידה בדמיון
מאיה מוזמנת להיפרד מאחיה, כפי שהייתה זקוקה אז, בנוכחות המטפלת. הפרידה נחווית כמתרחשת בהווה, עם אנרגיה, תנועה ורגש. באמצעות טכניקת תיאור בדמיון (portrayal), החוויה מתרחשת באופן חושי, גופני ורגעי, לעיתים בעיניים עצומות ובשתיקה.
תמונה רביעית: השלמת האפשור הרגשי
עם עליית הפחד, מתאפשרת נשימה משותפת לתוכו. מאיה מזהה את הפחד המרכזי – לראות את הוריה שבורים. היא בוחרת להישאר עם אחיה, מבקשת מהוריה לצאת, נפרדת ממנו בדמעות ומשחררת בכי עמוק, מתמשך ומיטיב. בהמשך מופיעה חוויה של מענה מצדו – תחושת קשר, שמירה והמשכיות, המלווה בגל נוסף של בכי ובהופעת שקט חדש והקלה.
זוהי תנועה אדפטיבית של רגש: חוויה פסיכופיזיולוגית שמניעה לפעולה (התקרבות, התרחקות או קיפאון). במקום אימה ושיתוק, מאיה חווה עצב, אהבה וכאב בתוך חלון עוררות נסבל, בנוכחות מטפלת מצטרפת.
תמונה חמישית: השלמת האפשור הרגשי
מאיה מתארת שנפרדה מאחיה, כפי שהייתה רוצה, אך על פי גישת AEDP החוויה לבדה אינה מספקת. נדרש מטא־פרוססינג – עיבוד קוגניטיבי בהמיספרה השמאלית לשם קיבוע התהליך ואינטגרציה.
בחודשים שלאחר מכן מתרחשת טרנספורמציה סימפטומטית: חלומות הבלהה פוסקים, זיכרונות טובים שבים, והיכולת לחזור לקשרים חברתיים מתחדשת בהדרגה. זהו ביטוי של “האני המיטבי” – תיקון בעבודת האבל המוביל לחוויית עצמי מתוקנת.
חוויה מתקנת והתחדשות
ניתן לסכם את עבודת האבל המורכב דרך עדשת ה- AEDP. הרגש שימש מצפן טיפולי, כאשר הסיפור שימש כרכרה שנשאה את החוויה הרגשית. בתוך הנטייה האורגנית לבריאות בגוף-נפש התבצעה התחדשות של תנועה אדפטיבית של רגשות שנחסמו, באמצעות אפשור רגשי בתוך חלון עוררות פסיכוביולוגי נסבל. באופן זה נוצרה חוויה מתקנת של פרידה מיטיבה, שאפשרה לשקם את מנעד הרגשות ולבסס חוויית עצמי מיטבי, תוך חזרה לנרטיב מיטיב ומגדל.