דבר היו”ר – ד”ר טלי סלע|3.2026
דף הבית / ניוזלטרים / עדכוני חודש מרץ 2026 / דבר היו”ר – ד”ר טלי סלע|3.2026
מחשבות לעת מלחמה ומוות
אני כותבת את הדברים הללו בין כניסה לממ”ד ויציאה ממנו. הימים ימי מלחמה. גם הלילות. שוב. עד מתי? מעומק ליבי אני מקווה שכאשר הדברים הללו יגיעו אליכם נהיה כבר אחרי המלחמה הזו ושנעבור אותה כולנו בשלום – בשלום בגופנו, בשלום בנפשנו ובשלום ליקירינו.
בשלום. איזו מילה יפה. מילה של ברכה ואיחול, מילה של כמיהה וייחול. מילה שמתארת כמיהה, עתיקה כימיה של האנושות, להוויה השלמה ולתודעה של שלמות. האם אנו עושים מספיק כדי ליצור מציאות של שלום בחיינו ובעולמנו?
אני מוצאת את עצמי חושבת בימים הללו על מאמר שכתב פרויד בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה – “מחשבות לעת מלחמה ומוות”. את פרוץ המלחמה הנוראה ההיא מתאר פרויד כ”אירוע אשר החריב כל כך הרבה מנכסיה המשותפים של האנושות, בלבל רבים כל כך מבהירי המחשבה, והשפיל באופן כה יסודי את עולם הערכים”. בניסיון להתמודד עם השבר, מייחס אותו פרויד לתפיסה אשלייתית ביחס לאדם ולטבע האנושי: במציאות לא הידרדרו אזרחי אירופה לתהומות עמוקים כל כך, מכיוון שמעולם לא האמירו לגבהים שיוחסו להם, לטענתו. מעשים של רוע לב, אכזריות, הונאה וגסות רוח הם מעשים צפויים בזמנים בהם החברה מסירה את תביעתה למוסריות – המצפון האנושי, לתפיסתו של פרויד, איננו יותר מאשר חרדה חברתית.
לא חייבים להסכים עם ההשקפה הקודרת שמבטא פרויד במאמר זה כדי להעריך את עצם הפעולה שמבטאת כותרתו – יצירתן של מחשבות וביטוין בעת מלחמה ומוות. בזמן שפצצות רועמות וטילים נופלים, לחשוב איננו עניין מובן מאליו. טבעי וקל הרבה יותר להיגרר לדפוסים מורגלים של חשיבה, רגש, פעולה ותגובה. קל וטבעי הרבה יותר להיגרר לשיח שבו ה”צדדים” ידועים מראש וזהות הדוברים מוגדרת באמצעות עמדתם. שיח שאין בו הקשבה לנאמר וחשיבה עליו.
במובנה העמוק, חשיבה היא פעולה של חקירה ובירור, פעולה שמבוססת על הנכונות לנוע כל פעם מחדש אל מעבר למה שכבר חשבנו, הסקנו, הבנו והגדרנו – ביחס לעולם וביחס לעצמנו. פעולה של מגע פנימי בדברים, בעצמנו ובאחרים, בצורות ובאופנים חדשים. מגע שמאפשר לנו לגלות ולהבין אותם ואותנו באופן חדש.
הפעולה הזו איננה מובנת מאליה גם בימי שלום (לא שהמקום בו אנו חיים מספק לנו הזדמנויות רבות לבדוק זאת), אך בזמני מלחמה היא הופכת לאתגר עצום. כמי שעוסקים בחייהם בנפש האנושית, בתהליכיה, בכאביה, בהתפתחותה ובריפויה, אנו יודעים שמלחמה היא לא רק אירוע שמתחולל שם בחוץ, בעולם. מלחמה מחוללת תמורות רבות גם בפנים.
שליחותנו הגדולה כמטפלי נפש מתחדדת בימים קשים כאלו. בין יתר האופנים שבהם ניתן לתאר את שליחותו של המפגש הטיפולי, אני רוצה להציע לחשוב עליו כמרחב לריפויה של יכולת החשיבה. הקליניקה יכולה וצריכה להיות בעיניי מרחב שפותח את מה שהמלחמה סוגרת – מרחב שמאפשר את התהוותן של מחשבות וצורות חדשות להבין את עצמנו ואת האחרים. מרחב שבו אנו לא רק נתונים למה שקורה לנו, אלא מלווים אותו בפעילות בפנימיותנו.
בימים בהם שהתה במחנה המעבר ווסטרבורק, לפני שסיימה את חייה באושוויץ, כתבה אתי הילסום ביומנה את המילים הבאות: “הייתי שוכבת בלילות על דרגשי, בין נשים ונערות נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש; נשים שבשעות היום היו אומרות, ‘אני לא רוצה לחשוב’, ‘אני לא רוצה לחוש, אני עוד אשתגע’; בלילות האלה היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום והייתי שוכבת ערה, והמאורעות והרשמים הרבים מידי, של יום ארוך מידי, היו עוברים לנגד עיניי והייתי אומרת בליבי: ‘מי ייתן ואהיה הלב החושב של המחנה. הלב החושב של מחנה ריכוז שלם'”.
מי ייתן ונהיה כולנו הלבבות החושבים של הימים הקשים הללו. מי ייתן ונדע ימים טובים יותר.
בברכת פסח שמח,
ד”ר טלי סלע, יו”ר האיגוד