כי לנפש האנושית אין כפתור – חזרה לשגרה
ג’יין ליפשיץ
אני שומעת לצערי על זוגות רבים, ששרדו את תקופת המילואים הארוכה, אך לא מצליחים לשרוד את החזרה מהם ונפרדים.
“הוא חזר אדם שונה”
“היא כבר לא מאושרת”
הם אומרים בצער ומפרקים את הקשר.
אם פעם אחרי מלחמות היה בייבי בום, לאחרונה נראה שיש גם בום של ניתוק הקשר.
7.10 הוא טראומה קולקטיבית שעדיין לא הסתיימה. כולנו ברמה כזו או אחרת עדיין מגיבים אליה.
מי שגויסו באותו היום נדרשו לאורך זמן לתפקד כלוחמים ולדחוק את הרגשות שלהם הצדה, ממש להילחם כדי לא למות, לכבות את הכאב על מה שקרה בשבת הנוראית הזו, את הגעגוע והדאגה למשפחה, את הפחד ממה שעלול לקרות.
להיחשף לזוועות, להחזיק נשק ולשמור על החיים שלהם ושל העם כולו.
מי שנשארה בבית, מצאה את עצמה פוגשת את האירועים לבד, מול החדשות, בדאגה ופחד, בלי בן הזוג, בלי הכתף התומכת והחיבוק, לרוב אף ללא יכולת לשתף בשיחת טלפון. וכשיש ילדים בבית, לשאת בכל המטלות ההוריות לבד, להגן עליהם מפני הזוועה, להחזיק גם את הגעגועים שלהם.
שני הצדדים עברו במשך חודשים חוויות קשות מאוד, לבד.
כל יום מחדש, בלי ידיעה מתי זה יסתיים ובאיזה אופן. המון להחזיק!
לתפקד במצב של היעדר ביטחון אישי ולאומי זה לתפקד במצב של הישרדות.
מערכת העצבים שלנו כל הזמן מנתרת סימנים של ביטחון וסכנה. זו מערכת מוכוונת הישרדות שהמטרה שלה ברורה – לזהות סימני סכנה ולהגיב בצורה שתשמר את החיים שלנו.
כשאנו בהישרדות, הנפש עושה את מה שהיא יודעת לעשות כשהיא מאוימת – להתנתק ולהדחיק
פנימה, או להיכנס לחרדה ולזעוק החוצה.
עם הופעתם של סימני סכנה, המערכת העצבית מגיבה בדריכות ומוכנות להילחם – כמו חייל בקרב, שכל האנרגיה שלו הולכת למלחמה. במצב כזה הולכת ופוחתת האנרגיה לדאגה לבית ולמשפחה. הכל מכוון ללחימה. כדי לשרוד.
חייל בשדה הקרב המכוון נשק על האויב חייב להתרכז במשימתו. היזכרות בילד המתוק שהשאיר בבית ודומע מגעגוע תסיט אותו מהמטרה. רגשות האהבה לבת הזוג ולילדים, הכמיהה למשפחתיות ולבית, כל אלה נדחקים הצדה, כדי לפנות את כל האנרגיה הזמינה להישרדות.
לנפש האנושית אין כפתור ‘חזרה לשגרה’. מילואימניק שחזר משדה הקרב לא פעם יתקשה לחזור לתפקוד רגיל. לנפש לוקח זמן לקלוט את סימני הרגיעה הרבה יותר זמן מהזמן שלקח לה לזהות את סימני הסכנה. כמו שלוקח לנו רק מאית השנייה להיבהל מג’וק שחולף לידנו, אבל ייקח כמה דקות טובות להירגע מהמאורע.
כשמילואימניק חוזר הביתה, לאשה שחיכתה לו כל כך הרבה חודשים, הוא לא יוכל לחזור בן רגע
לתפקוד הרגיל. שבועות ארוכים לא יכול היה לספר לה על המראות הקשים, לתת או לקבל חיבוק. סביר להניח שישן הרבה, יכול להיות שירגיש צורך להסתמס במשך שעות עם החברים ללחימה שאיתם היה יום ולילה במשך זמן כה רב.
האשה עלולה לחוש תסכול רב, ובצדק. אחרי חודשים קשים ללא תמיכה וללא יכולת לשתף את בן הזוג, גם עכשיו הוא לא ממש שם בשבילה. תחוש שהוא מנותק, לא נוכח, כאילו חזר אבל לא חזר, מבן זוג אוהב ומשתף הפך לשתקן ורגזן, מאבא מעורב, בקושי מתייחס לילדים.
אני שומעת ועדה לזוגות רבים, ששרדו את תקופת המילואים, אך לא מצליחים לשרוד את החזרה
מהם ונפרדים.
“הוא אדם שונה”
“היא לא מאושרת”
זה באמת נכון.
אז איך חוזרים להרגיש קרובים בקשר?
ראשית הבנה – זה ייקח זמן. הוא לא חזר ‘אחר’ מהמלחמה, אלא הוא עדיין בהישרדות. כאמור, המערכת שלנו מגיבה מאוד מהר לסימני סכנה, אך לאט לסימני ביטחון.
עיבוד ושיתוף – זה הצעד הבא. ספרו זה לזו מה קרה, אפשרו תיקוף והכרה לרגש. בכו יחד, בלי האשמות ותלונות. ספרי לו כמה קשה היה באותו לילה, כשהילד היה חולה ולא יכולת לישון אפילו דקה לפני מצגת חשובה בעבודה. ואתה יכול לספר לה שימים שלמים הדבר החשוב ביותר בחייך היו החברים ביחידה והמשימה.
טיפול – היעזרו בבעלי מקצוע. קל במקרים כאלה ליפול לתחושות של האשמות וריבים. אל תחכו עד שהדברים ‘יסתדרו לבד’. מילת המפתח – יחד. שניכם מחזירים את האנרגיה לקשר.
אם הייתם בקשר בטוח ואוהב לפני 7.10, אין סיבה שהוא לא יחזור להיות כזה גם אחרי.
ג’יין ליפשיץ. פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית בגישות מבוססות גוף, מיינדפולנס וקשר
מאמינה ביכולות הלב להירפא ולצמוח לאורך כל ימי חיינו.
בעלת קליניקה בגליל התחתון ובזום

כתיבת תגובה