אחים לנשק, אחים לחיים
התבוננות, למידה ומחשבות על הגברים הישראלים
קרולין יעקבי
קל להיות פציפיסטית בגרמניה אחרי מלחמת עולם השנייה. באמת! כנערה היה לי מאוד ברור שצבא הוא אמצעי למלחמה, חיילים הם אונסים ורוצחים ומלחמה היא הרס לדורות. גדלתי בצל השואה, מלחמת העולם השנייה והשתיקה הקולקטיבית בגרמניה.
גדלתי עם המלחמה הקרה, בשנים בהן כנופיית באדר-מיינהוף נלחמה בגרמניה המערבית, הייתי עדה לתחילת תנועת השלום (שניים ממייסדיה התאבדו בהמשך) והשתתפתי בהפגנות השלום הגדולות ודי אלימות. לא יצאתי עם אף חייל גרמני, גם אם הוא היה סופר-שווה, כפרינציפ. חשבתי (ועדיין חושבת) שגרמניה לא ראויה לצבא הגנה יותר לעולם, בגלל ההיסטוריה שלה. היה לי ברור וסגור.
בגיל 28 יצאתי ל״סיבוב היכרות״ של תשע חודשים בישראל, כדי להתגבש על ההחלטה הגורלית שלי – לעזוב את גרמניה ולעלות ארצה. שהיתי בקיבוץ קטן בצפון וממנו יצאתי למסעות – לבדי בתחבורה ציבורית, בטרמפים ובפיאט פונטו אדומה מהצפון לדרום. בלי עברית, אבל עם מפה ועיניים פקוחות מאוד.
במסע הזה למדתי הרבה על הגברים כאן, בפרט על החיילים. די מהיר הבנתי שכולם בעצם חיילים, בעבר, בהווה ובמילואים. כולם – גם החבר׳ה עם הראסטות, האבות הצעירים שעוצרים בתחנת דלק בדרך הביתה מטיול שבת, ההיי-טקיסטים, המטפלים, הקשישים שיושבים בפארק עם מטפל זר, האמנים… כולם. קיבלתי רק רשמים ורסיסים של הבנה על מדינה וחברה שמתבססת בין היתר על הצבא שלה. אי אפשר היה לברוח מחיילים כמו שהפנמתי, הם היו בכל מקום.
והם היו בני אדם.
אחרי שעליתי לארץ מצאתי את עצמי בסוג של לונה-פארק בין המינים. נכנסתי ונסחפתי אל תוך חוויות שלא הכרתי עד אז. איכשהו הצלחתי לשמור, חלקית, על המקום הרגיל שלי בצד ועל עיניי הפקוחות. בפליאה, בסחרור חושים וחסרת מילים, התבוננתי במה שקורה כאן מתחת לשמש הלוהטת – מסיבות, חגיגות, פתיחות שולחן, טיולים, חבר׳ה, אוכל – כל הזמן אוכל והרבה, סקס סמים ורוק׳נרול, בלי היסוס ובלי נימוס. הכל מהיר כאן, חשוף כמו העור, ברור כמו השמיים הגבוהים והכחולים, חד כמו העונות – קור מדברי וחום היסטרי. אין מעבר, אין ביניים, גם אין דמדומים. כאילו אין זמן, כי אין מחר.
ולעיתים קרובות – באמת אין מחר.
את הצמד יום זכרון-עצמאות הראשון שלי עברתי אצל משפחה שכולה והייתי בהלם מוחלט. הלם על המעבר החד מאבל לשמחה ובעיקר – על הביטוי החזק. אני גדלתי בלי עבודת שורשים, בלי דגלים, בלי חגיגות, כי גרמניה לא חוגגת את קיומה אחרי שתי מלחמות עולם ורצח של מיליוני בני אדם.
היה נראה לי שכאן מדברים, זוכרים, מספרים שוב ושוב, כאן חוגגים את קיומה של מדינה צעירה ושברירית. כאן לא שותקים. לא?
כאן חייל הוא חייל, מולדת היא מולדת וזכותה להגן על עצמה מפני אויביה. טוב למות בעד ארצנו, לא ישלחו אותנו שוב למוות, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. גבר הוא גבר חזק שיודע להילחם ולעמוד על שלו. הוא חלוץ, חייל, איש משפחה איתן וחבר נאמן, עובד קשה לפרנסתו, בן מסור להוריו, במיוחד לאימו, לרוב עטוף בדאגה ואהבה עד הגיוס, ורצוי שימלא שירות צבאי משמעותי ומועיל. כאן גברים שהחליטו לא לשרת בכל זאת עסוקים עם הנושא, לפעמים מאוד. ואני – מצאתי את עצמי חושבת ומעמיקה בשאלות על זכות קיום של עם ומקום, על הגנה, על צבא, על לאום. וזה לא קל. העמדות הברורות שלי כנערה התפוררו.
ואז נולד לי בן זכר, דרכו הבנתי הרבה. ראיתי את כל הדרך ל״גבר הישראלי״ מול עיניי. את הערכים, את החברויות, את התרומה לחברה כתלמיד תיכון. את הטקסים של גן, בית ספר ותנועת נוער, את החינוך לאהבת הארץ, גם את הציפייה ואת החשיפה הכל-כך מוקדמת לטראומה. יום הזיכרון במעון, יום טיול של גן ילדים לבסיס צבאי מלא חיילים וחיילות חביבים, עם טנק, כיבוד, מוסיקה צבאית והורים גאים. טקס סיום של חטיבת הביניים עם מופע של כל תלמידי השכבה – בין היתר ריקוד במדים עם בנות שמעריצות את הגיבורים על הבמה. מסע למחנה השמדה בגיל 17, סיור בתוך אחד המקומות האפלים ביותר בהיסטוריה של האנושות.
ובעוד כמה חודשים – בני יתגייס לצבא.
מטופליי הגברים הישראלים נאלצים להסביר לי הרבה, בניגוד למטופלים הגרמנים, אותם אני מבינה כביכול ללא מילים (וזו טעות ממש!). אני שומעת, שוב ושוב, על הצבא, על לבנון, על האינתיפאדות, על ששת הימים ויום כיפור. אני שומעת על ״סתם שירות״ ועל ״אין שירות״, על אבות, אחים, חברים שנהרגו. דרך המילים והקשר הטיפולי, אולי בפעם הראשונה בחיים, הם מסבירים לעצמם מה בדיוק קרה. ואיך. מה ההשפעה וההשלכות על חייהם. לפעמים מתגלה זעם, לפעמים צער ללא מילים, לפעמים אשמה, או בהלה ופחד של אז. לפעמים מתגלה שתיקה של שנים ולפעמים צמיחה והכוונה לחיים טובים יותר. מה שמחבר בינכם הוא היותכם אחים לנשק ולחיים שלא משאירים פצועים בשטח.
אני מודה לכם, הגברים הישראלים, על הלמידה.
מי ייתן ותהיו בריאים.
מי ייתן ותהיו שלווים.
מי ייתן ותהיו משוחררים מכאב וסבל.
קרולין יעקבי. מטפלת בפסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח ובפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס.
בעלת קליניקה פרטית בראשון לציון, כותבת הבלוג – Insight Out
Insight Out הוא בלוג אישי וסובייקטיבי, אך לא עלי אלא על דרכי, על החופש לפקוח עיניים ולכוון מבט ״יחף״ פנימה והחוצה. מבט כן, צלול ופשוט על יחסים תוך-אישיים ובין-אישיים, על מעגל החיים ועל העולם מסביב. על הכרה. על ביטוי. המשאלה שלי, דרך כתיבה, צילומים וקישורים, להגיע לאנשים, לעורר מחשבה, השראה, דיאלוג וגם חיוך ובעיקר – לעורר שאלות, קטנות וגדולות, במטרה לגעת באמת, כל אדם באמת שלו.

כתיבת תגובה