האקומי
פסיכותרפיה מבוססת קשב (Mindfulness) וממוקדת גוף
עידו סימיון, Ph.D
מחציתה השנייה של המאה ה-20 היוותה כר פורה למפגש בין הפסיכולוגיה המערבית, שהבליחה בעוצמה רבה לתודעתנו לפני מעט יותר ממאה שנה, לבין חוכמת הרוח המזרחית, כפי שהתפתחה ב-2,500 השנים האחרונות. מפגש זה עודנו בעיצומו ואט אט אנו מתוודעים לשיח השוואתי, השואף להבין וליישב תפיסות עולם שונות אלו (פלד, 2007;Wellwood, 2000). כפועל יוצא, אנו עדים להתפתחותן של גישות אינטגרטיביות המשלבות, גם ברמה הפרקטית, בין התבונה של הפסיכולוגיה המערבית לבין החוכמה העתיקה שגלומה בתורה ובתרגולים המזרחיים, וביניהם הבודהיזם והדאואיזם.
מתוך תפיסה זו התפתחה גישת האקומי בשלהי שנות ה-70, על ידי רון קורץ, כפסיכותרפיה מבוססת קשב (mindfulness) וממוקדת גוף המציעה שילוב בין תיאוריה לבין פרקטיקה, כדרך ליצירת שינוי בחייהם של אנשים. האקומי שואבת ממקורות ידע נרחבים, החל מבודהיזם ודאואיזם, דרך גישות פסיכולוגיות ממוקדות גוף, כגון תרפיה רייכיאנית, ביו-אנרגטיקס, גשטאלט, פוקוסינג, NLP, פלדנקרייז, היפנוזה אריקסוניאנית ועד לפיזיקה ותורת המערכות המורכבות. קורץ, ובהמשך גם תלמידיו, יצרו דרך של סינתזה המתייחסת לרגע ההווה ולתבונת הגוף, כנתיב מהיר לחשיפת חומרים לא מודעים המארגנים את האישיות, כמו גם לחיבור מחודש לאנרגיית החיים המתגלה בביטויה ההרמוני.
מקור השם האקומי הגיע משפת שבט ההופי שבארצות הברית, טרם הגעתם של המהגרים האירופים. למילה שתי פרשנויות המבטאות את רוחה של השיטה. האחת – כיצד אני עומד ביחס לכל ממדי החיים? השנייה – מי אני?
קשב (mindfulness) בהאקומי
האקומי משלבת את התרגול הבודהיסטי של מיינדפולנס (mindfulness) בתוך הפסיכותרפיה, ככלי מרכזי לחקירה ולהבנת הפגיעה הפסיכולוגית וההזדהויות הנלוות אליה, כמו גם כשער לאותנטיות ולזרימה ההרמונית עם החיים, המהווה את טבענו העמוק ביותר. קשב משמעותו מודעות פתוחה וסקרנית, ללא ביקורת או שיפוט ביחס לרגע ההווה. המיינד (mind) המלא (full) מהווה עדות ברגע ההווה לכל ממדי החיים במלאותם: תחושות, רגשות, מחשבות, דימויים ועוד. עוצמת השימוש בקשב טמונה בכך שהוא מאפשר לנו, לרגע, להניח את דעותינו על הדברים ולהיווכח במה שקורה ברגע הנתון בחוויית חיינו.
האקומי מתייחסת לתוכן המילולי-נרטיבי כמהווה חלק קטן בלבד מהחומר הטיפולי. מרב תשומת הלב של המטפל והמטופל מופנית לממדי החוויה, הכוללת תחושות, רגשות, מחוות גוף, קצב וטון דיבור, דימויים ואנרגיית חיים כללית. תשומת לב עמוקה זו הופכת את התרפיה למתקיימת ברגע הנוכחי ומאפשרת ללמוד, כיצד האדם שמולנו מארגן את חווית חייו בהווה, ללא פרשנויות תיאורטיות. בכך נשמעת האקומי לעצתה של פרידה פרום רייכמן ש”המטופל צריך חוויה, לא הסבר”.
הדוגמה שמופיעה כאן, באמצעות מטופלת בשם ענת, ממחישה את תפיסת הקשב בפסיכותרפיה בהאקומי, כמו גם את התפיסות הנוספות שבבסיס הגישה, כפי שיובא בהמשך.
ענת נכנסה לחדרי והחלה מדברת בקצב מהיר. מאחר ותשומת לבי כמטפל מופנית לא רק לתוכן, שמתי לב שקצב זה מהיר יותר מהרגיל. היא דיברה כך בעבר, ולכן שיערתי שמהירות דיבורה אינה מקרית, אלא משקפת היבטים משמעותיים באישיותה.
לאחר שסיימה לדבר, הפניתי את תשומת לבה לקצב המהיר ובמקום להעלות השערות, הצעתי לה לעשות ניסוי וקיבלתי את הסכמתה. הנחיתי אותה לתוך קשב וביקשתי ממנה לשים לב לדבר הראשון שמתעורר בתוכה כשאני אומר: “יש זמן בשבילך”.
משפט שאנו אומרים באופן זה בהאקומי נקרא “אמירה חוקרת”. מטרתם של משפטים אלה אינם לשכנע את המטופל בכוונותינו, אלא מטרתם לחקור ולגלות כיצד האדם מאורגן באופן אישיותי-פסיכולוגי סביב נושא מסוים. העובדה שאנו אומרים אותם בקשב, מאפשרת למטופלים ללמוד את תגובותיהם, שבמצב תודעה של שיח רגיל לא היו עוברות את סף המודעות. בכך נפתח צוהר לחשיפת התת מודע. במקרה של ענת – הזמנתי אותה לבדוק דרך הקשב באופן העמוק, כיצד היא מתייחסת לרעיון שיש זמן בשבילה.
גישה ניסויית
בהאקומי אנו משתמשים באופן יצירתי במגוון ניסויים מבוססי קשב, כדי להזמין ולחשוף חומרים לא מודעים שמארגנים את האישיות. לדוגמה, כאשר מטופל מהסס לקחת צעד לעבר משהו חדש בחייו, אנו יכולים לערוך ניסוי במצב של קשב, שבו נבקש ממנו, במודעות ובאיטיות, לצעוד פיזית לעבר אובייקט המסמל את הדבר החדש. באופן זה הטיפול עובר מממד תיאורטי ללמידה חווייתית, בדרך שמאפשרת גישה מהירה להיבטים שמונעים ממנו להתקדם.
כשענת שמעה את המשפט “יש זמן בשבילך”, היה ניכר שמשהו בה נרגע, ומיד לאחר מכן עלה מתוכה גל של עצב, מתוך תחושתה המוכרת, שהיא פעמים רבות מרגישה את עצמה כשקופה וכמי שאינה חשובה. הנחיתי אותה להישאר מודעת לחווייתה הרגשית-גופנית, ומתוך כך לשים לב, אם באופן טבעי תחושה זו נקשרת בזיכרונות מסוימים. בתודעתה עלתה תמונתה של אמה ואיתה זיכרון של האם הדוחקת ומאיצה בה, כמו גם תחושה של חוסר ההתכווננות לצרכיה, שאפיין חלקים מרכזיים בקשר שלהן מראשיתו. בשלב זה הנחיתי את ענת לחקור מתוך עולמה החוויתי של הילדה את המשמעות שנתנה לחוויות אלו. מתוך כך התוודעה להנחת היסוד: “אני לא חשובה ולא מעניינת”, הנחה שענת העידה כי היא מאפיינת היבטים נרחבים בקשרים שלה עם אנשים.
כפועל יוצא של השימוש בקשב ובניסוי וההבנות שאלה אפשרו, הואט קצב דיבורה. תחושות הגוף שלה, אשר שיקפו בתחילת המפגש את קצבה המהיר, נרגעו. במצב זה של מודעות, הפניתי את תשומת לבה לבדוק ולחקור ברגע ההווה, האם היא מקבלת ממני רמז כלשהו, לכך שדבריה לא חשובים בעיניי. הנחתי, כי לאחר שההזדהות הישנה והדפוס המארגן עלו למודע, בד בבד עם שחרור ברמה התחושתית-רגשית, תודעתה של ענת תהיה פנויה להכיר במציאות העכשווית.
כשענת דיווחה שאינה חשה זאת וכי היא חווה אותי כמתעניין בה, ביקשתי ממנה להפנות את תשומת לבה פנימה, אל מרחב הגוף שלה, ולהרגיש כיצד עובדה זו משפיעה עליה. היא חשה חום נעים באזור החזה, הקלה ושלווה. בעקבות דבריה שוב ביקשתי ממנה לבדוק, האם לשלווה ולחום יש עבורה מסר. ענת הנהנה והשיבה: “את בסדר כמו שאת”.
הגוף והעצמי
בכדי להבין את גישת האקומי לפסיכותרפיה, נתבונן בדרך שבה היא מתייחסת לאופי הפגיעה הפסיכולוגית ולאופן הביטוי שלה, אך גם לבריאות הנפשית. די לראות פעוט בן שנתיים בוכה, כי לרגע איבד את אמו בגינה הציבורית, או כועס ומרביץ כי לא קיבל את הבייגלה שרצה, כדי להבין את השתתפותו המלאה של הגוף בחוויות החיים, הן ברמה התנהגותית, הן ברמה תחושתית והן ברמה הרגשית.
מרגרט מאהלר, בעבודתה הקלאסית אודות הלידה הפסיכולוגית של האדם (1975), התייחסה לדימויי הגוף המוקדמים המרכיבים את הגוף-אגו כהיבט מרכזי ובסיסי בהיווצרותו של האגו הבוגר. דרך הזדהות עם דימויי גוף אלה, טענה מאהלר, מגבש האדם את זהותו העצמית ודרכם הוא חווה ותופס את העולם. בגישת האקומי אנו מתייחסים להזדהויות גופניות אלו, כמו גם להנחות היסוד אודות העצמי והעולם, שהן ההיבט הקוגניטיבי של אותו גוף-אגו.
אולם הגוף אינו קשור רק בהזדהויות היסטוריות שכבר אינן רלוונטיות למציאות העכשווית, אלא גם בחוויית חיים אותנטית וזורמת. וויניקוט התייחס לגוף כהיבט מרכזי בבריאות נפשית: “העצמי האמיתי מקורו בחיות של רקמות הגוף ועבודתן של פונקציות הגוף כולל הנשימה ופעולת הלב” (1960). בכך קישר וויניקוט את העצמי האמיתי עם מודעותנו לחוויית הגוף ברגע ההווה ולשינויים הרציפים, המתרחשים מרגע לרגע. לדבריו, כשהעצמי האמיתי מתבטא באופן הרמוני, האדם מחובר לרציפות הווייתו. וויניקוט (1956) כינה זאת “going on being”.
אורגניות ונוכחות אוהבת
הפגישה עם ענת הסתיימה כשהמיינד שלה רגוע וגופה שלו ומקרין חמימות אנושית פשוטה. בשפתו של וויניקוט, היא נכחה ברגעים אלה בעצמי האמיתי שלה. בשפת האקומי זהו – עצמי אורגני.
את המושגים “אורגניות” ו”עצמי אורגני” שאבה האקומי מתוך הפילוסופיה והחוכמה הטאואיסטית, שהתהוותה בסין של האלף הראשון לפני הספירה. פילוסופיה זו אוגדה בספר הידוע של לאו טסו, הטאו טה-צ’ינג, אשר עוסק בחוכמת הדרך, שהיא דרכו של היקום, המתווה הרמוניה בין האדם לטבע. לדידם של חכמי הטאו, התמסרות לזרימת החיים מביאה להרמוניה פנימית וחיצונית.
כאשר אנו מאפשרים את ביטויה של זרימה זו בתוכנו, במרחב הגוף-נפש, היא מטבעה מרפאת אותנו, כמו גם מובילה לגדילה, מימוש ותחושת חיים מלאה ומספקת. בגישת האקומי משמעה, שאין אנו צריכים להיות חכמים ולתת תשובות למטופל, כי אם פשוט לאפשר תנאים לזרימה זו לבטא את עצמה. ההנחה היא, שכפי שהגוף יודע להניע תהליכי ריפוי כאשר אנו נחבלים או נשרטים, כך גם מערכת הגוף-נפש, במרחב שבו נוכחות אוהבת ותשומת לב קיימות, תרפא את עצמה ותניע תהליכי התפתחות רצויים.
בעבודה עם ענת גישה זו השתקפה בנכונות פשוט להיות עם התהליך שלה ולאפשר למה שעולה להתגלות מרגע לרגע. כמטפלים, אין צורך ולרוב גם אין אפשרות לדעת לאן האנרגיה האורגנית תוביל את המטופלים ואיננו צריכים להציע פרשנויות מורכבות. אנו סומכים על התהליך האורגני שמטבעו יחשוף את החומרים הרלוונטיים שמארגנים את האישיות ויוביל לבסוף לחוויה הרמונית וזורמת, אשר מתהווה בתוך מרחב של קשב ונוכחות אוהבת.
משמעותה של נוכחות אוהבת היא גישה אכפתית ומקבלת של האדם כפי שהוא, על כל מורכבותו וחלקיו. אין זה אומר שאנו מסכימים עם כל מה שהוא עושה או אומר, אלא פשוט נוכחים עם הווייתו ועושים כמיטב יכולתנו לקבלה ולשקף אותה ברגע המתאים. בתנאים אלה אנרגיית החיים של המטופל מתפנה לתהליך של ריפוי פגיעות נפשיות, כמו גם להתפתחות ולמימוש עצמי.
סיכום
על ידי שילוב של קשב (mindfulness) ונוכחות אוהבת, ובהסתמך על אורגניות ואוריינטציה גופנית, יוצרת גישת האקומי מרחב עוצמתי של נוכחות, המאפשר גישה מהירה וטרנספורמטיבית לדפוסים עמוקים המארגנים את האישיות, כמו גם חיבור לתבונה ולהרמוניה, שהן טבענו העמוק ביותר.
כוחו של השימוש בקשב הינו ביכולת להפוך את הפסיכותרפיה להתרחשות עכשווית “בשידור חי”. בדרך כך איננו רק מדברים על נושאים המהותיים לחיינו, אלא חווים אותם ולומדים בפועל כיצד הם חיים בתוכנו. מרחב הנוכחות האוהבת מאפשר למטופלים תחושה בטוחה ומוכלת, כדי לגשת לחומרים עמוקים ולא מודעים, שחשיפתם היא לב לבה של העבודה הטיפולית.
ביבליוגרפיה
1. פלד, א. (2007), להרבות טוב בעולם. רסלינג.
2. Kurtz, R. (1990). Body-centered psychotherapy: the Hakomi method. Mendocino, Life Rhythm.
3. Mahler, M. S.; Pine, F and Bergman, A. (1975). The psychological birth of the human infant. New York, Basic Books.
4. Mair, M. (1990). Tao Te Ching. New York: Bantam Books.
5. Welwood, J. (2000). Toward a psychology of awakening: Buddhism, psychotherapy, and the path of personal and spiritual transformation. Boston: Shambhala.
6. Winnicott, D. (1956) Primary Maternal Preoccupation, in Through Paediatricsto Psychoanalysis. London: Hogarth.
7. Winnicott, (1965). Ego distortion in terms of true and false self. In his Maturational processes and the facilitating environment (pp. 140-152). London: Hogarth and the Institute of Psycho-Analysis. (Original work published 1962).
ד”ר עידו סימיון, Ph.D. מטפל ומורה בכיר לגישת האקומי, מייסד-שותף של מכון האקומי ישראל ומרכז אקדמי ומנהל התוכנית לבעלי רקע במקצועות הטיפול. שותף מייסד ומרכז אקדמי של התוכנית לפסיכותרפיה פסיכדלית, פרי שיתוף פעולה של אוניברסיטת רייכמן, מכון האקומי ומאפס ישראל. מורה בכיר ומדריך מטעם MAPS (Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies) ושימש כחוקר קליני, וכמטפל ומדריך בשלבים II ו-III של מחקרי התרפיה הפסיכדלית בסיוע MDMA, המאושרים על-ידי ה-FDA, לבדיקת השפעתה של תרפיה זו על נפגעי טראומה חמורה (PTSD). בעל דוקטורט בפסיכולוגיית מזרח–מערב ותואר שני בפסיכולוגיה סומאטית (גוף-נפש) מהמכון הקליפורני ללימודים אינטגרליים (CIIS) בסן פרנסיסקו. בעל רישיון של מטפל זוגי ומשפחתי (MFT) מטעם מדינת קליפורניה, מטפל בקליניקה פרטית בהוד השרון.