פתח דבר|1.2026
דף הבית / ניוזלטרים / עדכוני חודש ינואר 2026 / פתח דבר|1.2026
שנה חדשה עם סדרה חדשה ומרתקת של הרצאות מאוחזרות בנושא רגשות
וגם הרהורים על הקשר בין סדר וניקיון לקץ האנושות
רות מעיין
לפני כמה ימים חזרתי מחופשה של שלושה שבועות ביפן.
מעבר לעובדה שחופשה היא זמן מבורך של ניקוי ראש והתרחקות מהיומיום השוחק, יפן מזמנת לנפש המערבית ועוד יותר מזה – הישראלית, הזדמנות למפגש עם תרבות אחרת. נדמה שמערכות ההפעלה שלנו שונות עד כדי תמיהה.
עם הפנים לחשיבה אינטגרטיבית, לא אעמוד כאן על הבדלי האופי בין העמים, אלא אנסה לשרטט מחשבות ותהיות על דברים שמצאתי את עצמי מגלה כמיהה למזג משהו מהם לתוך ההוויה המקומית, וגם להיפך.
את הטיול התחלנו בטרק של מספר ימים על הדרך העתיקה המחברת בין קיוטו לטוקיו. אין הכפרים והדרכים ההרריות דומות לערים הגדולות. המפגש הראשון שלנו עם התרבות המקומית היה עם הכפריים החביבים ועם שקט נעים של טבע קסום. רק אחרי עוד כמה ימים של ערים רגועות יותר, הגענו לטוקיו.
כל מי שחוזר מיפן מדבר על הניקיון. נקי ברחובות, נקי בבתים, נקי ברכבות. נקי בשירותים, גם הציבוריים, נקי מעישון, נקי מבדלים. אין פחי זבל ברחובות, ויש אפילו הטוענים שככה הממשלה חוסכת על התושבים. כך או כך, הם התרגלו ולא מלכלכים. פשוט נקי, וזה עוד לפני שדיברנו על האסתטיקה הצמחית שעוטפת את הכל. לא נראה שאי פעם נוכל להתקרב לזה במרחב הפרוע שלנו כאן, אבל כשרואים את היפנים, נדמה שהפסקנו לנסות, וחבל.
הנקודה השנייה היא הסדר. במרחב כולו ובמיוחד בתחבורה הציבורית הסואנת, המורכבת והמסועפת. סדר שיוצר ארגון, שמקדם יעילות, שמאפשר עמידה בזמנים והתנהלות יותר רגועה. לא ברור איך מתרבות של “שמור לי לרגע על התור, אני רק הולכת להביא עוד משהו וחוזרת” ועם מרחב ציבורי של אי-שקיפות שלטונית שבקושי מסוגל להניע שתי מסילות רכבת בזמנים קבועים וללא תקלות נוכל ללמוד מהם משהו… אבל זה לא מונע ממני להביע את קנאתי ואת דעתי, שיש לנו כאן הרבה מה ללמוד.
והיו גם מחשבות אחרות.
טוקיו היא מטרופולין סואן, רוחש ועצום. בלתי ניתן לתפוס בממדים ישראלים את נהרות האדם שנוהרים ברחובותיה, חנויותיה ורכבותיה. כבר ביום נכנסתי לתוך אחת מחנויות הכלבו הפופולריות שעליה קיבלתי המלצה חמה מחברה. צעדתי פנימה ומצאתי את עצמי בתחושה קשה של דכדוך עמוק. מסביבי – אלפי מדפים עם כמות בלתי נתפסת של מוצרי צריכה ובעיקר פלסטיק – מלווה בכיתובים ציוריים שאת פירושם אינני מבינה (יפנית, אלא מה?). כששאלתי על משהו ספציפי, כוונו אותי לקומה הרביעית (מתוך שבע).
בבית אנחנו ממחזרים. נייר, פלסטיק, זכוכית, בטריות, מוצרי חשמל שגוועו. מקפידים כל שבוע להגיע למרכז המחזור, בטוחים שזוהי תרומתנו לעולם קצת יותר טוב. והנה למול עיניי – עולם שלם אינסופי של פלסטיק. קומות על קומות, בניינים על בניינים, רחובות על רחובות, עשרות ומאות מיליוני אנשים ששים אלי רכישות, במיוחד של בובות וקישוטי מחמד לעיטור התיק או התרמיל. קטע יפני כזה – בנות, בנים – לכולם קישוטי תיקים.
לא נתתי לדכדוך להרוס את הטיול, אבל המחשבה מאותו רגע קיננה בעצב – האם אין פעם נצליח כאנושות להתגבר על ההרס הזה או שלמעשה – אבוד לנו.
בניוזלטר זה, ראשון לשנת 2026, אנו מתחילים בפרסום סדרה של הרצאות מרתקות – מסוכמות (תודה לצינה גז) מתוך כנס הרגשות המקוון שהיה בשנת 2021, כולל לינקים לצפייה.
זו הזדמנות גם להזכיר לכולנו, שהבלוג באתר פתוח לכתיבה חופשית בנושאים שקשורים ותומכים בהיותנו מטפלים, ומעבר לזה. התכנים שמופיעים בבלוג מקודמים ברשת ומהווים פרסום עבור כותביהם. חומרים לבלוג ניתן לשלוח במתאם עם הניוזלטר הבא, עד השבוע האחרון של החודש לכתובת: blog@israel-psychotherapy.org.
מאחלת לכולנו שנה של תכנים מעשירים ושיתוף פעולה.
רות