“כן, גם זה אני” – מאמר מאת מתי ליבליך|4.2023
דף הבית / ניוזלטרים / עדכוני חודש אפריל 2023 / “כן, גם זה אני” – מאמר מאת מתי ליבליך|4.2023
תיך נאט האן – הנזיר הבודהיסטי שידע להראות את הענן בכוס התה שלו
כתבה: מתי ליבליך
המאמר התפרסם בעיתון מקור ראשון

ברשימת סיכום השנה של הניו יורק פוסט מופיעים האמנים המשמעותיים שהלכו לעולמם במהלך השנה האזרחית האחרונה. בין שמות מערביים של אנשי רוח וספר, מופיע שמו של נזיר הזן הויאטנמי תיך נאט האן- המורה הבודהיסטי השני בפופולריות שלו בעולם אחרי הדלאי לאמה הטיבטי. וכך כתוב שם בפשטות ” נזיר וסופר, שנולד ב-1926″. הציטוט שנבחר לייצג אותו ברשימה זו הוא “רבים מאיתנו רצים כל ימי חיינו. התאמנו בלעצור”. כאדם שלימד מיליוני אנשים, מכל רחבי העולם המערבי והמזרחי, לעצור לרגע, לתת מרחב של תשומת לב למה שמתקיים עכשיו וללמוד להתבונן לעומק על עצמנו ועל האחר- היה לתיך נאט האן עצמו הספק אדיר. הוא פירסם כ 100 ספרים (חלקם רבי מכר עולמיים שנמכרו במיליוני עותקים), והמשיך ללמד בכל רחבי העולם כל עוד גופו אפשר זאת. את שנותיו האחרונות, לאחר שבץ שפגע ביכולת הדיבור שלו, בילה מוקף בקהילתו ובתלמידיו ונפטר בדיוק לפני שנה בויאטנם האהובה שלו- שממנה גלה בכפיה לפני עשרות שנים.
הספר האחרון שכתב תיך נאט האן לפני מותו ,ויצא בעברית לפני כשבועיים,”זן ואמנות הצלת הפלנטה” (תרגום לעברית חגית הרמון ואסנת הופמן, הוצאת רדיקל) עוסק במשבר האקלים מנקודת מבטו הייחודית ששולחת אותנו תמיד להתבונן גם פנימה אל תוך עצמנו ולא רק החוצה. בניגוד לזעם הנחשב למניע ראוי בחוגי האקטיביזם על כל גווניו- קריאתו של תיך נאט האן היא תמיד לחיפוש אחרי מבט מאוזן ובוגר על המשברים המקיפים אותנו. מבט מלא חמלה לעצמי ולאחר והבנה שאנחנו כולנו יחד בסירה על ים סוער. על ים סוער זה, התגובה השקולה והעמוקה שלנו יכולה ליצור שינוי במקום לתרום להסלמה של מעגל כאב הדדי. “כאשר מגיעה סערה בים בסירה קטנה, אם אדם אחד נשאר יציב ושליו, אחרים לא יכנסו לפאניקה ויש סיכוי גדול יותר שהסירה לא תתהפך” (מתוך סיפרו love in action).
הדבר שהיה המובהק ביותר בדמותו של תיך נאט האן, מעבר לחדות האינטלקטואלית מצד אחד ויכולתו לדבר בשפה פשוטה על רעיונות עמוקים ומופשטים מהצד השני- היה השקט והרוגע שאיתם התהלך בעולם. בין אם התראיין לאופרה וינפרי מול המוני צופים, או פגש במנהיגי עולם, או כשהוא מצולם משוחח בכובד ראש עם ילדים על שאלותיהם על החיים- הביא איתו למרחבים הללו שילוב של עדינות, רוגע ומוכנות לשמוע כל שאלה לעומק. הוא דגל בהקשבה עמוקה ככוח מרפא ליחסים שלנו. הוא גם היה אחד המורים הרוחניים המודרניים שמעולם לא הואשם בחריגה מכללי המוסר הרבים שבבסיס ההגות הבודהיסטית. הקהילה שהקים בדרום צרפת, הידועה בשם “פלאם וילאג'” (כפר שזיף) שמה דגש רב על יחסים בתוך הקהילה ולא רק על תירגול מדיטציה בהתבודדות.
יחד עם השקט הזה, תיך נאט האן יצר והוביל במשך עשורים רבים זרם בודהיסטי שחרט על דיגלו את המעורבות החברתית כחלק מהותי מהתירגול והלימוד. זרם זה, נקרא בודהיזם מעורב חברתית. הוא לימד את כל מי שהסכים לשמוע, כיצד לפגוש את המרחב הכעוס, הכאוטי, מלא היצרים, האינטרסים והקונפליקטים של מאבקים חברתיים לעומקו ולשאול שאלות שמופנות גם פנימה ולא רק החוצה אל עבר ה”אחר”. בנינוחות וחיוך הוא עודד אנשים להבין מה תומך בנו כבני אדם ומאפשר לנו איזון ולעומת זאת מה בנו יוצר הסלמה של כאב בתוכנו עד לכדי פעולה תוקפנית שיכולה להיות מופנית החוצה. חקירת העומק הזו, שכה שונה מהתפיסה המוכרת שלנו על “אקטיביזם” צועק בועט ומטלטל- היא תפיסה מרתקת שרלוונטית ללא קשר לדת או האמונה שממנה אנו מגיעים.
נהר החיים
משמעות שמו של נזיר הזן הויטאנמי תיך נאט האן היא “פעולה מהאיכות הנכונה ביותר”. תלמידיו קראו לו בפשטות “תאי”- מורה. מצד אחד, סיפור חייו הוא כמובן “אישי”. סיפור על ילד למשפחה פשוטה שנולד במרכז ויאטנם ב 1926 והחליט, כמו רבים לפניו אחריו, להיות נזיר בודהיסטי בגיל צעיר. הוא עבר חיים מלאי תהפוכות וקשיים אדירים של מלחמות בארצו והיה עד לסבל עצום של סביבתו. הוא הוצא לגלות כפויה ממולדתו, החל מ1966 וכמעט עד סוף חייו, בעקבות ניסיונותיו ליצור שלום בין הפלגים הנלחמים של דרום וצפון ויאטנם. לאחר שהוגלה מויאטנם, התיישב בדרום צרפת ויצר שם את אחד ממרכזי המדיטציה הגדולים והמשגשגים בעולם המערבי: “כפר שזיף” (על שם מטע עצי השזיף שננטעו באדמה זו). תוך כדי החוויות הקשות הללו, הוא עבר תהליך אישי של התמרה עמוקה שתועד ביומניו והפך להיות משורר, סופר ואקטיביסט. הוא הוגש כמועמד לפרס נובל לשלום על ידי מרטין לותר קינג והפך כאמור למורה הבודהיסטי המפורסם ביותר בעולם אחרי הדלאי לאמה הטיבטי. הייתה לו יכולת מיוחדת לתאר את הרעיונות המורכבים ביותר בשפה פשוטה ונוגעת ללב. נוכחותו הקרינה עדינות ועצמה גם יחד.
מצד שני, כאשר אנחנו מתבוננים על חייו, אי אפשר להתעלם מה”סיפור הגדול” של חייו – מההקשר התרבותי הרחב שמעבר לסיפורו האישי. הקשר זה כולל היווצרות של זרם בודהיסטי עכשווי שעוסק במעורבות חברתית כחלק בלתי נפרד מההגות והתירגול הרוחני, עליה של פופולריות והשפעה של עקרונות מהבודהיזם (בעיקר מיינדפולנס) על הפסיכולוגיה המערבית, ובעיקר סיפור על הצורך של כולנו בדמויות מעוררות אחדות והשראה בעולם שהולך וקורס לתוך תפיסות יותר ויותר מפולגות ומקומיות. בעוד שאת סיפור חייו האישי ניתן לקרוא במקומות רבים, אנסה לגעת בכמה מנושאי העומק שבבסיס השפעתו של האיש העדין הזה על מיליונים.
ללמוד לעצור- ללכת על האדמה זה נס
“ישנן שתי דרכים לשטוף את הכלים. הראשונה היא לשטוף את הכלים כדי שיהיו לנו כלים נקיים. השני היא לשטוף את הכלים כדי לשטוף את הכלים” (מתוך הספר “נס הקשיבות” מאנגלית, מ.ל).
מיינדפולנס (קשיבות בעברית) מוגדר בפסיכולוגיה המערבית כמודעות שעולה מהפניית קשב להווה מרגע לרגע באופן פתוח ער ובלתי שיפוטי. ב-1975, יצא לאור באנגלית ספרו של תיך נאט האן “נס הקשיבות” (או כפי שתורגם לעברית- נס התודעה המלאה, הוצאת אור עם). הוא הפך לרב מכר עולמי וכונן כבר אז את מה שנחשב היום כתנועת המיינדפולנס המודרנית. תנועה זו התעצמה ובימנו היא כוללת גוף מחקר רחב על השפעותיו של האימון המנטלי של קשיבות על מצבים כמו דיכאון, חרדה, כאב ויתרונותיו לטיפוח רגשות חיוביים, אמפטיה וליכולות למידה. מיינדפולנס הוא אימון מנטלי שעומד אל מול “טייס האוטומטי” שלנו- היותנו מוסחים ומנוהלים על ידי תבניות תגובה אוטומטיות של זיכרונות, מחשבות, תיכנונים ורגשות. דוגמא פשוטה לחוסר קשיבות היא הרגע שבו שמנו לב שנהגנו באוטומט לגן של הילדים כאשר בפועל התכוונו להגיע למקום אחר, או הרגע שבו בן הזוג שלנו עשה משהו בבית ומיד עולה תגובה אוטומטית של זעם. עולם המיינדפולנס עוסק בניסיון לסייע לנו לנוע בחיינו מתוך ערכינו העמוקים ולא מתוך התגובות האוטומטיות שלנו. מיינדפולנס משולב כיום כהתערבות חילונית ומבוססת מחקר בגישות פסיכולוגיות, חינוכיות, בהתמודדות עם שחיקה באירגונים גדולים (פייסבוק וגוגל לדוגמא), בפרלמנט הבריטי ובחלקים מהצבא האמריקאי. גם בישראל, ישנם כמה גופים המשלבים מיינדפולנס במערכת החינוך, עם אנשי טיפול, עם אסירים ועוד.
תיך נאט האן ידע כמובן כי בהגות הבודהיסטית ממנה האימון המנטלי הזה עלה, מיינדפולנס הוא מונח העטוף בשלל השקפות עולם אתיות- בראשן ההכרה כי התפיסה שלנו את עצמנו באופן צר, מקובע ומבודד היא מקור לאינספור ביטויים של סבל ואי נחת בעולם. בסיפרו “נס המיינדפולנס” הוא מדבר, כדרכו, בשפה פשוטה ונוגעת ללב על איך נראה לנו העולם כאשר עצרנו את הריצה המורגלת שלנו והפננו קשב עמוק לרגע ההווה, הרגע היחיד בו חיינו מתקיימים:
“אנשים מתייחסים להליכה על המים או על אוויר כנס. אך אני חושב שהנס האמיתי הוא לא ללכת על מים או על אוויר, אלא ללכת על האדמה. כל יום אנחנו מעורבים בנס שאיננו אפילו מזהים: השמים הכחולים, עננים לבנים, עלים ירוקים, העיניים השחורות הסקרניות של ילד- עינינו אנו. הכל הוא נס” (מתוך הספר “נס המיינדפולנס”).
בסרט תיעודי שיצא אחרי מותו, תיך נאט האן מצולם יוצא לתירגול מיינדפולנס בהליכה איטית בשטחי האדמה של מרכז המדיטציה כפר שזיף בצרפת. הוא הולך באיטיות עדינות ותשומת לב לכל צעד, לבוש בגלימה חומה פשוטה. אחריו, צועדים מאות אנשים. תיך נאט האן משמש בנוכחותו מעין חומה שעוצרת באותו הרגע את הריצה המורגלת של מאות אנשים. כל צעד נוגע באדמה, האדמה נוגעת בנו, והלב יכול להרגע לכמה נשימות. אך כל זה אינו לשם הבריחה מהחיים. הוא כותב: “מיינדפולנס אינה רק מנוחה ושמחה, אלא עירנות וצלילות. היא אינה הימנעות, אלא מפגש שליו עם המציאות” (מתוך הספר “נס הקשיבות”). עבור תיך נאט האן, המפגש הזה עם המציאות כלל גם מציאת דרך לפגוש קונפליקטים בינאישיים ומדיניים ולפעול בתוכם באופן ראליסטי, רחב וחומל.
“כן, זה אני”- להיות שער לחמלה יציבה
כאנשים שחיים באזור סיכסוך, אנחנו מכירים היטב את האתגר של שמירה על נקודת מבט רחבה בתוך זמנים של סערה ביטחונית או תחושה שאנו עצמנו מאוימים. אפילו השאלות הפשוטות ביותר הופכות להיות טעונות במצב הישרדותי שכזה. לכן, הסיפור על כתיבתו של השיר המפורסם ביותר של תיך נאט האן “אנא, קרא לי בשמותי האמיתיים”, הוא סיפור שמיד לוקח אותנו אל עומק התפיסה שאותה הוא רצה להנחיל כדוגמא אישית להתמודדות עם כאב כזה.
השיר הזה נכתב ב-1976 לאחר שתיך נאט האן ששהה באותו זמן עם משלחת שלום בפריז, קיבל מכתב שבו תואר לו כיצד בתוך הניסיון של ויאטנמים לברוח מהסכנה בארצם מכל הפלגים שלחמו אחד בשני, סירות מלאות פליטים נמלטו ללב הים. סירות אלו, מעבר לכך שנחשפו לסכנה שבים סוער ומחסור באוכל ובמים, גם הותקפו על ידי שודדי ים תאילנדים. המכתב המטלטל שקיבל תיך נאט האן תיאר כיצד יום אחד, סירה כזאת הותקפה ובה ילדה בת אחת עשרה שנאנסה על יד שודד ים, כשאביה התערב הוא הושלך מהסירה ואז היא השליכה גם עצמה לים. שניהם ניספו.
תיך נאט האן מתאר בכנות נוגעת ללב בספרו “אמנות החיים” (הוצאת אור עם, תרגום חגית הרמון ואסנת הופמן), כיצד הוא קורא את המכתב הזה בפריז ונסער מהסיפור הנורא. הוא חווה שלל תחושות של כאב נפשי “אך כמתרגלים (מדיטציה, מ.ל) אנחנו לא יכולים להניח לרגשות כעס וחוסר אונים לשתק אותנו. לכן תירגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת, כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק”. השאיפה הזאת להתבוננות “יותר לעומק” מאפיינת את הלימוד הבודהיסטי בכלל ואת הלימוד של תיך נאט האן בפרט- בעיקר סביב קונפליקט.
הוא מתאר מה כולל עבורו מהלך ה”התבוננות יותר לעומק”- מהלך חשיבה שבוודאי ישמע מאתגר ומכעיס לרבים מאיתנו. הוא ישב ודמיין את חייו של שודד הים. כיצד הוא נולד בתנאים קשים בוודאי, גדל ללא מי שילמד אותו דבר מה חוץ מאלימות וחווה חיים של עוני וכאב. הוא כותב: “כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז, ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים, אם לא אעשה עכשיו משהו לעזור להם. ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם… יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת עשרה, אלא גם את הפיראט. ויכולתי לראות את עצמי בהם… הפכתי להיות נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים. כך, אם תקראו לי תיך נאט האן אומר “כן, זה אני”, אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר “כן, זה אני” אם תקראו לי הפיראט, גם אז אומר “כן, זה אני”. כל אלה הם שמותי האמיתיים..” (“אמנות החיים”, הוצאת אור עם עמוד 31).
“שלובהיות”- להכיר בכך שהכל תלוי בהכל
תשומת הלב להווה וההתבוננות לעומק באופן הזה, חושפת, לפי תיך נאט האן עובדת יסוד על העולם ועלינו- אין שום דבר בעל קיום עצמאי וקבוע. הכל מתהווה יחד- העץ אינו באמת קים בנפרד מהאדמה, השמש והגשם. בתפיסה הבודהיסטית אותה לימד תיך נאט האן אנחנו בדיוק כמו העץ, מכילים ממש עכשיו את המים מהגשם, פירות האדמה, המחשבות של הורינו ועתידם של ילדנו. הוא כותב:
“אם אתה משורר, תראה בברור שענן שט לו בדף נייר זה.
בלי ענן, לא יהיה גשם: בלי גשם, עצים לא יצמחו: ובלי העצים, אין אנו מסוגלים להכין נייר. הענן מוכרח להתקיים כדי שהנייר יתקיים. אם הענן איננו כאן, גם דף הנייר לא יוכל להיות כאן. אנחנו יכולים לומר שהענן והנייר שלובי-הוויה. המלה “שלובהיות” interbeing אינה קיימת עדיין במילון, אבל אם נצרף את התואר “שלוב” עם הפועל “להיות” נקבל צורה חדשה: שלובהיות” (מתוך הספר “לב ההבנה” הוצאת פראג).
ישנו סירטון וידאו ובו רואים את תיך נאט האן יושב מול ילדה בת חמש או שש. היא עלתה לבמה הפתוחה כדי לשאול אותו שאלה. היא יושבת על שרפרף גבוה ומנדנדת את רגליה הלוך וחזור. היא מספרת לו על כלב שמת והצער שבליבה. השאלה מקבלת תשומת לב מלאה ותשובה לא מתיילדת. הוא מדבר איתה בפשוטת על “שלובהיות”. על כך שכל דבר שחי על פני האדמה, מורכב מרכיבים שונים שנמצאים בתנועה והשתנות מתמדת. כמו ענן שהפך לגשם או ברד ואז לנחל ונכנס כמים לכוס התה שאנחנו שותים. הוא מזמין אותה להבין שכשהוא שותה כוס תה ומתבונן לעומק- הענן קיים בתה שלו. הכלב שלה הוא כמו הענן הזה. כשתסתכלי בפעם הבאה בענן- תזכרי את הכלב שלך.
זן ואמנות הצלת הפלנטה- משבר האקלים כאתגר רוחני
הפשטות הזאת שיש בה עומק ליוותה את דמותו תמיד- והפכה למשאב עצום למען אחרים גם כשעסק בנושאים טעונים כמו מלחמות, סיכסוכים או משבר האקלים. ברב המכר האחרון שלו “זן ואמנות הצלת הפלנטה”, שפורסם לפני מותו ויצא בתרגום לעברית, עוסק תיך נאט האן בשאלה השאפתנית “כיצד ניתן לנסות ולהציל את העולם מבלי לאבד את השלווה”? (מגב הספר). הוא מדגים, שוב, כיצד ניתן להביט באזור חיים טעון ומלא פחד וקושי ללא הקריסה לתוך ייאוש וזעם בלבד. התפיסה כי העוצמה שלנו כבני אדם היא היכולת להתמיר את עולמנו הפנימי קודם כל. כלומר ההבנה שיש קשר בין המצב הפנימי של נפשנו- קונפליקט, ריקנות, חרדה ודיכדוך לבין היכולת שלנו לפתור את המשברים החיצוניים שסביבנו. בעידן בו לעיתים נדמה כי שני הקצוות של התלהמות או ייאוש הם האפשרויות היחידות שלנו להתמודדות עם בעיות- אישיות, חברתיות ועולמיות, תיך נאט האן מתייחס הישר לשאלת תחושות חוסר האונים שלנו אל מול מצבי חיים שנדמה לנו שגדולים יותר מאיתנו. הייאוש והפחד יוצרים הימנעות ממפגש עם המציאות ומכאן מובילים להסתגרות ובדידות שרק מחריפים את תחושת המשבר.
בספר, כמו בכל דבריו, תיך נאט האן מעודד אותנו למבט אמיץ שמזמין לחקור את החוויה שלנו ולחפש תמיד את דרך האמצע, את ערכי הליבה ואת המקום שאינו מחפש כוח לשם הכוח בלבד. הוא מציג תפיסה של כוח שאינה כוחנית אלא נובעת מהיכולת לא לקרוס גם במצבים קשים. כך הוא כותב בקטע מהספר שנקרא “אמנות הכוח” (עמ’ 211):
“אל לכם לחשוב שאם אין לכם כסף או מעמד, אתם חסרי אונים ואינכם יכולים לעשות דברים משמעותיים. פגשתי אנשים רבים, עשירים ובעלי כוח, הסובלים מרה, ורבים מהם אינם מסוגלים לעזור לאחרים. הם כל כך עסוקים בצבירת עושר שלא נותר להם זמן לעצמם או למשפחתם. אני עצמי שמח מאוד ללא עושר וכוח, ולמעשה, הצלחתי לעזור לאנשים רבים. יש דברים שאני יכול לעשות ואחרים אינם יכולים. אני יכול לצום במשך עשרה ימים, או למשל, כשאני שומע משהו מעליב, אני לא כועס, אני מסוגל לחייך, יש רבים שאינם מסוגלים לעשות זאת… לכוח אמיתי תמיד צריך להיות ממד רוחני”.
הכל מתהווה יחד- מהיכרות בישראל ב-1997 ואל ועידת האקלים של האו”ם במצרים
ב-1997 הגיע תיך נאט האן לביקור בישראל. בביקור זה פגש אותו, בין היתר, הרב ד”ר אלון גוטשטיין שמנהל מזה חצי יובל שנים את המכון לדיאלוג בינדתי אליהו, המפגיש מנהיגי דתות מכל העולם לשיתוף רעיוני ורוחני. הוא מספר שלאחר ההכרות בישראל הוא נסע לבקר במנזר שלו בדרום צרפת. “איש עדין”, הוא אומר “ונדמה לי שהעדינות שלו באה לידי ביטוי גם באיך שהוא התייחס לדתות אחרות. הוא איפשר ואפילו עודד אנשים להישאר בדת שלהם. הוא לא דרש מעולם לוותר על הדת שלו כדי להצטרף אליו”.
הרב גוטשטיין מספר על קשר הדוק שנרקם עם הנזירה שהיא המספר שתיים באירגון של תיך נאט האן- צ’אן קונג- נזירה שליוותה אותו מאז ימי ויאטנם. קשר זה המשיך במסגרת ועידת האקלים ובו פרויקט בינדתי של הכרזה על עקרונות דתיים להתמודד עם משבר האקלים. “היא ועוד כמה נזירות תרמו טקס של בקשת סליחה מהארץ. היופי של האנשים הללו הוא שהם מביאים מודעות, עומק והתכוונות אבל בלי להכריח אותך לאמץ משהו. הם נותנים לך כלים, נותנים לך פרספקטיבה ומבט רוחני.”
הרב גוטשטיין מציין את המהות של התפיסה שעליה דיבר תיך נאט האן על כך שכל הדברים בעולם מתקיימים ביחד, בתלות זה בזה. ” למעשה כשמנסים למצוא לזה סימוכין יהודיים, זה לא הדבר המיידי שעולה. זה לא הדבר שעומד בראש מעייננו כשחושבים על היהדות. אם מתאמצים אפשר למצוא את הרעיונות הללו, אבל אצלם, הרעיון הזה שהכל קשור- הוא היה מסתכל בכוס מים ורואה את העננים- האחדות הזאת שהכל קשור והכל מתקשר, הייתה מאוד מרכזית בשבילו וזה מבט שהוא יכול להביא מעבר לגבולות של הדת והמסורות של אנשים אחרים. וזה היה היופי של האיש הזה. איש עדין, איש אציל שהקים תנועה עם הרבה אנשים עדינים ואצילי נפש שרוצים להביא מבט עמוק וחודר יותר לחיים ולתרום למה שהעולם צריך לו, וכל זאת מבלי לכפות את עצמם על אחרים.”
לאחר מותו, ביקש תיך נאט האן לא לטמון את עפרו במבנה שעליו שלט. הוא היה מתבדח שאם יעשו זאת, עדיף שיכתבו על השלט “הוא לא כאן”. תלמידיו פיזרו את עפרו, בטקס נוגע ללב- באדמת מרכזי המדיטציה שהוקדמו בהשאתו ובה חי מרבית חייו. כשיגיע הגשם, הם ידעו- הוא יזרום לתוך האדמה, העצים והעולם שכה אהב.