מי הוא פסיכותרפיסט? – בין בדלנות לפלורליזם
מי הוא פסיכותרפיסט? – בין בדלנות לפלורליזם
דינה נכטיגל יו”ר האיגוד, פסיכותרפיסטית בגישה אקזיסטנציאליסטית.
אודי יצחייק, יו”ר ועדת השתלמויות וחבר בוועד האיגוד, פסיכותרפיסט אינטגרטיבי ופסיכולוג ארגוני.
סיקור הכנס
מאת: צינה גז
מי הוא פסיכותרפיסט?
הרצאתו של פרופ’ (אמריטוס) עמנואל ברמן. פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, פרופסור בחוגים לפסיכולוגיה ולייעוץ באוניברסיטת חיפה, חבר סגל במכון הישראלי לפסיכואנליזה וזוכה פרס “סיגורני” לפסיכואנליזה
פונדמנטליזם טיפולי: פלורליזם מוצהר או אמונה נוקשה
השאלה “מיהו פסיכותרפיסט”, שפתחה את הרצאתו של ברמן בכנס, שעסק בהגדרות ובגבולות של העיסוק בפסיכותרפיה, אינה רק שאלה של הכשרה או טכניקה, אלא גם שאלה הנוגעת לעמדה מקצועית, אתית ותרבותית. זוהי סוגייה שנוגעת בפער בין ההצהרה הרווחת על ריבוי גישות ולגיטימיות מקצועית, לבין עמדות פסקניות הממשיכות לפעול מתחת לפני השטח.
סוגיה זו נמצאת בלב השיח והעשייה של איגוד ישראלי רב־תחומי לפסיכותרפיה ומגדירה את חזונו: “איגוד ישראלי רב־תחומי לפסיכותרפיה שם לו למטרה לבחון מחדש את הרציונל, הקריטריונים, הסטנדרטים המקצועיים והקווים המנחים לעיסוק בפסיכותרפיה בישראל. האיגוד קורא לבחינה מחודשת ומרחיבה של העיסוק בפסיכותרפיה כביטוי של מפגש בין־אישי ייחודי — גישה הנשענת על אמונה בפוטנציאל הגלום בהתרחשות הבין־אישית להקלה על מצוקה מחד, ולהתפתחות, מימוש ויצירה מאידך.
“האיגוד פתוח למגוון שפות טיפוליות, ומקפיד על איכות, סטנדרטיזציה, הגדרה מקצועית וגבולות של ההכשרות המוכרות על ידו. רוחו, מטרותיו ועקרונותיו מאפשרים להכשרות מגוונות לדור בכפיפה אחת, תוך הכרה הדדית בערכן של השפות וההכשרות הטיפוליות, מבלי לפגוע בייחוד ובספציפיות של הגישות השונות בפסיכותרפיה.”
פרופ’ ברמן מציע להתבונן בתופעה רווחת, גם אם חמקמקה – פונדמנטליזם טיפולי. לדבריו, מדובר באמונה נוקשה המבחינה בין טיפול “נכון” לבין טיפול “פסול”, גם בעידן שבו כולנו מדברים בשם הפלורליזם. לפונדמנטליזם זה שני מופעים מרכזיים, שמקורותיהם שונים אך תוצאותיהם דומות.
הדיקטטורה של טיפול נתמך־ראיות: כוונה ראויה, יישום מסוכן
הכיוון הראשון נולד מתוך מגמה חיובית בעיקרה – השאיפה לבדוק באופן אמפירי את יעילותה של הפסיכותרפיה. בדיקה זו חיונית, שכן אל למטפלים להישען בביטחון עיוור על כך שמה שהם עושים בהכרח עובד.
אולם כאן עלולה להתרחש הטיה מסוכנת, כאשר מבקשים להעניק למחקר האמפירי זכות וטו מוחלטת. הטיה זו שוללת גישות טיפוליות שטרם זכו לאישוש מחקרי “מספק” או מתייחסת להבדלים סטטיסטיים צנועים כהוכחה “מוסרית” ומציגה מטפלים כ”מוליכי שולל” על כך שהם נוקטים בגישה מסוימת.
התייחסות דיקטטורית זו מתעלמת משלל גישות וכלים חשובים, לא פחות ממחקר כמותני, להכשרת מטפלים ולפיתוח התחום:
- דיונים ביקורתיים סביב הצגות מקרה
- חשיבה תיאורטית המאתרת נקודות עיוורון במודלים קיימים
- ביקורת חברתית־תרבותית (פמיניסטית, סוציו־אקונומית ועוד)
- מחקר איכותני מעמיק של חוויות טיפוליות
- מחקר אמפירי רחב הבוחן התאמה בין גישות טיפוליות לסוגי מצוקה שונים
את הטענה שהעלה, מגבה ברמן בשורה של סיבות:
- ממצאים מחקריים משתנים עם הזמן דרך מדדים משתנים ומעקב ארוך טווח
- הקריטריונים להצלחה טיפולית אינם אחידים
- מטרות של טיפולים ממוקדי אישיות קשות יותר למדידה מאשר הפחתת סימפטומים
- מה שנכון באופן סטטיסטי – אינו בהכרח נכון למטופל מסוים
בנוסף, מאחר שגישות טיפוליות נולדות מתוך אינטואיציה, יצירתיות וניסיון קליני מצטבר, הפיכת המחקר האמפירי לתנאי מוקדם ובלעדי ללגיטימציה מקצועית, עלולה “לחנוק” את החופש הפנימי והיצירתיות שמהם צומחות גישות חדשות ולהוביל ליישום מכני, חשדני ואחיד של כללים טיפוליים.
פונדמנטליזם מבית: מי מחליט מהי פסיכואנליזה אמיתית?
הכיוון השני שברמן מציג מגיע מתוך העולם הפסיכואנליטי עצמו. כאן מדובר בקולות המבקשים להגדיר באופן אקסקלוסיבי מהי פסיכואנליזה, ולהוציא אל מחוץ לגדר זרמים שלמים הנתפסים כ”לא באמת פסיכואנליטיים”.
כדוגמה מרכזית לגישה זו הוא מתייחס למאמר של רחל בלס, הקורא להבחנה חדה בין פסיכואנליזה “אמיתית” לבין גישות אחרות. בתגובתו למאמר, שפורסמה לצד תגובות נוספות, טוען ברמן כי דווקא הפלורליזם הנוכחי בתוך הארגונים וכתבי העת הפסיכואנליטיים, הוא שמאפשר דיאלוג פורה בין אסכולות שונות. הגדרות נוקשות, לטענתו, לא יבהירו את השיח, אלא יביאו לסיומו.
מחיר ההדרה: לא רק תיאורטי
מאחורי הוויכוח התיאורטי מסתתר מחיר אנושי ומוסדי כבד: שלילת זהות מקצועית מאנשים שכל עולמם נבנה סביב ההשתייכות הפסיכואנליטית, פיצול ארגונים, הדרה של כותבים, עורכים ומאגרי ידע שלמים.
ברמן רואה בתהליך הדרה זה – כשל אמפתי עמוק. יתרה מכך, בעת שהפסיכואנליזה עצמה נאבקת על מקומה בעולם הטיפול העכשווי, הניסיון לצמצם אותה להגדרה אחת “טהורה” אינו חיזוק, אלא סכנה של התכווצות ואף “התאבדות קולקטיבית” של התחום.
לסיכום: זהות מקצועית שאינה זקוקה לדוגמה
הרצאה זו אינה קריאה לוותר על ביקורת, מחקר או גבולות מקצועיים. נהפוך הוא – זוהי קריאה לחשיבה מורכבת, צנועה ופתוחה, המכירה בפסיכותרפיה כנעה במרחב שבין ידע, קשר, הקשר ויצירתיות.
מכאן, שהשאלה “מיהו פסיכותרפיסט” אינה נענית באמצעות הגדרה אחת נכונה, אלא דרך היכולת לשאת שונות, לקיים דיאלוג, ולהחזיק זהות מקצועית שאינה נזקקת לפונדמנטליזם כדי להתקיים.
על פוליטיקה מקצועית: בדלנות ופלורליזם בפסיכותרפיה בעידן הנוכחי
הרצאתו של ד”ר ניסים אבישר, פסיכולוג קליני-חברתי. מחבר הספרים: “טיפול פוליטי: פסיכותרפיה – בין האישי לפוליטי”,”Psychotherapy, Society and Politics: From Theory to Practice” . חוקר את יחסי הגומלין בין תהליכי התפתחות (טיפוליים וחינוכיים) ובין הפוליטיקה במובנה הרחב, כיחסי כוח בין פרטים וקבוצות. ממקימי קבוצת “פסיכואקטיב”, של מטפלים למען זכויות אדם, דיאלוג ושלום. עוסק בהכשרת אנשי טיפול וחינוך במכללת סמינר הקיבוצים ובביה”ס לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי.
“פלורליזם בחדר הטיפולים” – הדרכה רב-תחומית
הצגת מקרה על-ידי איילה זלצמן, עובדת סוציאלית מומחית (M.S.W), פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית מזרח-מערב ומדריכה.
הדרכה על-ידי:
אסתי אברהם רודס, עו”ס קלינית (M.S.W), בוגרת התוכנית לפסיכותרפיה משלבת גוף נפש רוח במרכז שילוב ואונ’ חיפה, מוסמכת האקומי, בוגרת נשימה מעגלית, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול פרטני זוגי ומשפחתי ובגישה התנסותית חוקרת המשלבת גישות שונות.
נעמי אורבך שבילי, פסיכותרפיסטית ומדריכה באוריינטציה דאואיסטית. מטפלת ברפואה סינית מסורתית. מנהלת-שותפה במכון דמו”ת ובתוכנית ההכשרה התלת-שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. שותפה בפיתוח רעיוני של היחידה לפסיכיאטריה וטיפול אינטגרטיבי, בית-חולים “העמק”.
ישראל רוזנבאום, פסיכולוג קליני, תואר שני בקולנוע (בימוי), מדריך מוסמך לפסיכותרפיה. פסיכולוג ראשי בכפר ילדים ונוער “אהבה”. מלמד הנחיית קבוצות בגישה אקזיסטנציאליסטית באוניברסיטת חיפה בתוכנית להכשרת מנחי קבוצות, מלמד פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, טיפול אקזיסטנציאליסטי בבעיות פסיכוסומאטיות, והדרכה בתוכנית לטיפול וייעוץ אקזיסטנציאליסטי בסמינר הקיבוצים, וסינמתרפיה במרכז שרון ישראל.
מנחה:
אריאלה ביננבוים, פסיכולוגית קלינית אינטגרטיבית, מטפלת בגישת הביוסינתזה.
דברי סיום
נציגי צוות ההיגוי של האיגוד:
מירי גרוס, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית בגישה מבוססת מיינדפולנס.
ד”ר גדעון מנדה, פסיכותרפיסט בגישה אקזיסטנציאליסטית.