מבט טיפולי מהגל השלישי של CBT
מרצה: פרופ’ דני חמיאל
סיקור: צינה גז
הרצאה שניתנה במסגרת אסיפת החברים השנתית של איגוד רב-תחומי לפסיכותרפיה, שהתקיימה באופן מקוון בתאריך 12.6.26
על פי הגל השלישי של CBT, חוסן במובנו הרחב אינו מתייחס רק למהירות שבה אדם מצליח להתמודד עם משבר ולחזור לתפקוד, אלא ליכולת להתמודד, להתפתח ולהמשיך לבנות את חייו לאורך זמן, גם בתוך מציאות שאינה תמיד ניתנת לשליטה.
גישת ACT (Acceptance and commitment), שמייסדה הוא סטיבן הייז, יוצאת מנקודת הנחה כי הניסיון להשיג שליטה על החוויה הפנימית שלנו – מחשבות, רגשות ותחושות – הוא אחד המקורות המרכזיים לסבל. על פי גישה זו, השליטה בחוויות אלו אינה אפשרית באמת, ולכן הניסיון לשלוט בהן נידון במידה רבה לכישלון.
במקום זאת, ACT מציעה לקבל את החוויה כפי שהיא, גם כאשר היא קשה וכואבת, ולפעול בהתאם לערכים ולמה שחשוב לנו, למרות קיומו של הסבל. במובן זה, הסבל אינו דבר שצריך להעלים או להילחם בו. יתרה מכך, יש בגישה זו תפיסה, לפיה הסבל הוא חלק בלתי נמנע מהחיים ואף יכול לעיתים להוות מתנה או הזדמנות לצמיחה. הקושי לוותר על חווית השליטה במקורות הסבל גוזל מהאדם משאבים נפשיים מרובים, שיכלו להיות מופנים לחיים עצמם.
אלא שלטענת חמיאל, המפגש עם מטופלים בשטח העלה אצלו ספק ביחס לאופן שבו נכון ליישם רעיון זה. לדבריו, עבור חלק מהמטופלים, הוויתור על חוויית השליטה לא עובד ולכן החל לחשוב על אפשרות אחרת: כיצד ניתן לייצר חוויית שליטה, שאינה מבוססת על שליטה ממשית במציאות.
הבנה זו התחדדה אצלו בעקבות מפגש עם קבוצה גדולה של תושבי נתיב העשרה לאחר אירועי ה־7 באוקטובר. בעקבות מפגש זה הבין, כי הדבר המרכזי שאפיין את הקשר הטיפולי איתם היה הכרה ומתן אישור לחוויה שלהם, שהייתה מצב קיצוני של אובדן שליטה – על חייהם, על ביטחונם ועל היבטים רבים נוספים בחייהם.
המטרה הייתה, אם כך, לא לגרום להם להרגיש טוב, אלא לאפשר להם להסכים להרגיש רע ולהכיר בכך שהמציאות אכן קשה וכאוטית, ובכל זאת למצוא דרך להחזיר, ולו באופן חלקי, את חוויית השליטה.
חמיאל מצא עצמו עוסק במתח שבין גישתו של סטיבן הייז – קבלת המצב כפי שהוא ואישורו, לבין הצורך למצוא דרך להחזיר לאדם את חוויית השליטה, גם במצבים בהם השליטה הממשית אבדה. אין מדובר בהחזרת השליטה על המציאות עצמה, אלא בניסיון להבין, כיצד ניתן לייצר תחושה של יכולת, בחירה והשפעה, בתוך מצב שאין בו שליטה.
הרצאה זו, באמצעות מודל תהליכי של ארבעה צירים, מבקשת לענות על השאלה – כיצד מייצרים חוויית שליטה במצב כאוטי.
ציר ראשון – פסיכולוגיה כדרך לחיים עם משמעות
- מעבר מפסיכולוגיה כדרך לטיפול, לפסיכולוגיה כדרך לחיות חיים משמעותיים. לא רק איך אני יודע את עצמי, אלא איך אני מפעיל את עצמי.
- מעבר או שינוי בדרך שאדם אמור לתקף את עצמו בעולם זה. כולנו בני חלוף ומה אנו עושים כדי לא להרגיש חסרי משמעות, כעלה נידף ברוח.
דרך של פירוד
לתקף את עצמי על ידי זה שאהיה חשוב מהאחרים – הצורך להיות מכובד, חשוב, מוכר ומוערך – שזו דרך טבעית, אך להולך בה צפויים חיים לא פשוטים של מאבק אינסופי והשוואתיות. זהו בור ללא תחתית שבו האדם נע בין רגעים של נחת לרגעים של אכזבה ומרירות.
דרך של חיבור לאחרים
המאפיין דרך זו הוא הדגשת ייחודיות האדם והאופן שבו ייחודיות זו הופכת למשמעותית עבור הסביבה – אני ייחודי עבור ילדיי, מקום עבודתי, הקהילה וכו’. בבסיס עמדה זו נמצאת תחושת השייכות לקבוצה וראיית האחריות לזולת כחלק מבריאות נפשית.
הפילוסוף עמנואל לוינס אומר, כי ברגע שאדם מתנכר לזולתו, הוא גם מתנכר לעצמו. לכן היכולת לאמפתיה ועימה תחושת האחריות לזולת – הינן חלק מבריאותנו הנפשית. בנוסף, כאשר אדם עוסק גם בסבלו של הזולת, הוא מפחית את הסבל האישי שלו.
להדגמת דבריו מביא חמיאל סיפור הומוריסטי על אדם שהולך בעיירה ומגיע לכנסייה, שם רואה שלושה מלאכים מרחפים באוויר. לשאלתו – כיצד הם מצליחים לרחף, תשובתם היא – כי הם לוקחים את עצמם בקלות.
לדבריו, כולנו לוקים בנרקסיזם בעוצמות כאלו או אחרות. כמידת הנרקסיסיטיות, כך מידת הסבל. למטופלים שאיתם נבנו יחסי אמון טובים, הוא יכול אף לומר, כי להיות בחרדה גובל בחוסר צניעות. למטופל ותיק עם חרדת טיסה אמר: “אתה עולה למטוס עם עוד מאתיים איש, איך זה שרק על עצמך אתה פוחד?”
בבסיס התפיסה הזו נמצאת העמדה, שהאדם מקבל משמעות דרך המעבר מההתמקדות רק בעצמו להתמקדות רחבה יותר בסביבה ובתרומתו הייחודית לה.
ויקטור פרנקל – “לְמה הקרובים שלך יתגעגעו?”
חמיאל משתף בתובנות חיפוש המשמעות בעקבות השתתפותו בסדנא של ויקטור פרנקל בתחילת שנות ה-90, בה סיפר המרצה: מלאך המוות מבשר לאדם מסוים שתם זמנו, אך נותן לו אפשרות לביטול רוע הגזירה, אם במשך שלושה חודשים יוכיח שהוא משמעותי. השאלות שעליהן עליו לענות – למה הקרובים שלך יתגעגעו? מדוע תהיה חסר להם? כשהם רואים אותך, מה הם מרגישים בלב?
שאלות אלה הן טכניקה נפלאה שמחברת לרעיון של פירוד לעומת חיבור. זו אינה שאלה פילוסופית, אלא אתגר יומיומי שמאפשר לבחור.
ציר שני – מעבר משליטה לחוויית שליטה
לרובנו יש חוויית שליטה, למרות שאנחנו יודעים שסכנות אורבות לנו בכל רגע ורגע. רוב המטופלים מגיעים לטיפול מתוך תחושה שהם מאבדים את חוויית השליטה בחייהם.
חמיאל מספר, כי הוא עורך למטופליו מבחן מעניין – מה קורה לאדם שאני אוחז בידו ומבקש ממנו לשחרר אותה?
כרבע מהאנשים מצליחים לשחרר בניסיון הראשון. כמחצית יצליחו בפעם השנייה. אבל יש כאלה שידם נשארת באוויר ללא יכולת לשחררה.
כשאנשים אלה נשאלים לסיבה שאינם יכולים לשמוט את היד, הם משיבים כי הם חייבים להיות בשליטה. אולם שריר היד הינו רצוני, ולכן – אם היא נשארת באוויר, הרי זה בדיוק ההיפך משליטה. אם האדם היה באמת בשליטה, היד הייתה נשמטת. לאדם שלא משחרר יש פקודת קבע הפוכה – “לא משחררים”.
העובדה שמחצית מהאנשים יצליחו לשחרר בפעם השנייה, מראה כיצד תשומת הלב יכולה לפעול נגד ברירת המחדל של “לא לשחרר”. זוהי בחירה בין ברירת המחדל שתוקעת את האדם, לבין בחירה ברווחה, צמיחה והתפתחות, שנעשית על ידי תרגול בתשומת לב.
להחזיק את מה שבשליטתי ולשחרר את מה שלא
מתוך ניסוי זה ניתן ליצור הבחנה בין החזקה לשחרור. כשאדם בוחר לשחרר, זה לא פוגע בחוויית השליטה שלו. כלומר, להחזיק את מה שבשליטתי ולשחרר את מה שאינו בשליטתי.
נהיגה ברכב ממחישה זאת – מדובר בפעולה הכרוכה בסיכון, ולמרות זאת חלק ניכר מהאנשים נינוחים בה. הנהג החרדתי – הוא זה שלא יסתפק בעשיית הדברים שבשליטתו – טיפול ברכב, ציות לתמרורים ולכללי הזהירות וכו’, אלא ינסה לשלוט במה שאינו בשליטתו, ולכן מאבד את חוויית השליטה.
תובנה זו אומרת, כי חוויית השליטה של אדם אינה תלויה במה שקורה לו בחיים, אלא ביכולתו לוותר על מה שאינו בשליטתו.
ציר שלישי – יצירת מרחק מהמוח
בקליניקה, יצירת מרחק מהווה את הבסיס לשפה הטיפולית.
לדוגמא: במקום: “אני אפס ואני עלוב”, המטופל יתַרגל כיצד לומר: “המוח שלי אומר לי שאני אפס ואני עלוב.”
אולי בהתחלה הוא ימשיך להרגיש כפי שהורגל, אבל לפחות לא יתנהג כמו אפס או עלוב והאמירה
הזו תפסיק לנהל את חייו.
ציר רביעי – מעבר מציפייה לתקווה
יש בנו ציפייה אשלייתית תמידית שיקרו לנו דברים טובים. ציפייה זו אינה נשענת על עובדות החיים, אלא על חינוך מילדות. זוהי תמימות לחשוב, שאם אני בסדר יקרו לי דברים טובים. לכן, כשקורה לאדם משהו רע, הוא מרגיש שזה לא הוגן.
משום כך, המעבר מציפייה שאינה ריאלית לתקווה הוא משמעותי ביותר לחוויית השליטה.
תקווה אומרת, שהאדם יעשה ככל יכולתו כדי להצליח, אבל ייקח בחשבון כי דברים שאינם בשליטתו עלולים להשתבש. זוהי חוויה שונה, לפיה תקלה היא חלק בלתי נפרד מהחיים. אירוע שהשתבש עשוי להיות מלווה באכזבה, תסכול או צער, אך לא באובדן חוויית השליטה.
מכאן, שרגש לא נעים גם הוא אינו סימן לתקלה, אלא להתמודדות. כל דבר שאליו הגענו במהלך חיינו היה כרוך במאמץ והסכמה לא להרגיש טוב לפרק זמן מסוים. אדם שלא יסכים לסבול – לא יאהב, לא יחיה ולא יחווה את מה שיש לחיים להציע עבורו.
המטופלת שנכשלה בשישה טסטים
מטופלת שכבר נכשלה בשישה טסטים הגיעה לקליניקה יום לפני הטסט השביעי. כדרך להתמודד, המטפל נתן לה אישור שזה בסדר שהיא לא מרגישה טוב בכניסה לטסט. זה בסדר שהדופק עולה, שהידיים מזיעות. אלה מהווים סימן שהיא מתמודדת, ולא כי משהו לא בסדר איתה.
כשהמוח מכריז על מצב חירום
קיימים מספר כלים כדי לעקוף את המוח במצבי חירום:
- נשימה איטית ועמוקה – “מבלבל” את המוח ועוקף את מנגנון החירום, דבר שהמאפשר לרמת המתח לרדת בהדרגה. הנשימה דורשת תרגול של כמה דקות ביום במהלך החיים. אצל חמיאל זה חובה כחלק מהטיפול.
- לעקוף את המוח שמתעקש למצוא פתרון באותו הרגע. עלינו לאמן את המוח, שכרגע מדובר במצב שאין פתרון מיידי. ישנם תרגילי מיינדפולנס של “לא לזוז” וכך להסכים למצב שאין לו פתרון כרגע.
תרגילי הנשימה מאמנים את עצב הוואגוס ותרגילי מדיטציה מאמנים את המוח על ידי הרחבת הקשב – האדם מסכים זמנית להרגיש את מה שהוא מרגיש, מבלי להיאבק ולחפש פתרון מיידי.
שלווה סטואית
לפי הפילוסופים הסטואים, אנו מוטרדים לא על ידי המציאות, אלא מתפיסת המציאות. התפיסה, כי רק המידות שלנו הן אלו שבשליטתנו, מעניקה לאדם עוצמה וחוסן פנימי.
כך גם בתפילת השלווה:
אלי,
תן לי את השלווה
לקבל את הדברים
שאין ביכולתי לשנותם,
אומץ לשנות את הדברים
אשר ביכולתי לשנותם,
ואת התבונה להבדיל בין השניים
פרופ’ דני חמיאל. פסיכולוג קליני ורפואי מדריך, פרופ’ חבר קליני בביה”ס לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. מנהל מקצועי של תוכניות המניעה במרכז חוסן ע”ש כהן האריס. מהמובילים בארץ בטיפול בגישת CBT (הגל השלישי), מומחה בעבודת מיינדפולנס וביופידבק, פיתח את תוכנית ‘חוסן ינוך’, המיושמת בבתי ספר ברחבי הארץ