לתקן ברגש – עבודת אבל מורכבת בהשראת גישת AEDP

ההרצאה השלישית מתוך סדרת הרצאות בכנס המקוון של האיגוד:

מבט עדכני על תהליכים רגשיים בפסיכותרפיה, שהתקיים בפברואר-אפריל 2021

לתקן ברגש – עבודת אבל מורכבת בהשראת גישת AEDP 

ד”ר נירית אברהם

סיקור ההרצאה: צינה גז

ד”ר נירית אברהם. בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית (ארה”ב). לאחר 15 שנות עבודה בגישות “קלאסיות”, פנתה אל עולמות הגוף, הרגש והחוויה ואל החיבורים שבין טיפול קליני למחקר העכשווי ב- Affective Neuroscience. בעבודתה ניכר עניין הולך ומעמיק בתהליכי ריפוי, אהבה וטרנספורמציה בטיפול.

תקציר
ההרצאה עוסקת בעבודת אבל מורכב על פי גישת AEDP – Accelarated Experiential Dynamic Psychotherapy, תוך הדגשת המתנות המרפאות הגלומות בחוויות אבל ועצב, כאשר הן מוחזקות בתוך קשר טיפולי בטוח.
בחלקה הראשון נפרשים מושגי יסוד: רגש, תנועה אדפטיבית של רגש, דרכים חווייתיות לאפשור רגשי בטיפול. מושם דגש על עמדת של “נוכחות טיפולית מצטרפת”. מטרתה של עמדה זו היא הפרת הלבדיות של המטופל, באופן של אפשור רגשי ומעבר מפחד מרגשות ליבה לעבר יכולת הולכת ומתחזקת להכילם.
החלק השני מוקדש לווינייטות קליניות של עבודת אבל, המדגימות תהליכי ריפוי תוך חיבור הדוק בין תיאוריה למעשה.

פתיחה חווייתית ועמדת ה-AEDP
AEDP היא גישה אינטגרטיבית ממוקדת גוף, רגש, חוויית קשר וטרנספורמציה, אשר שמה במרכז את הפרת הלבדיות, באמצעות ביטויים סומטיים של גוף־נפש, עקיבה רגע־אחר־רגע (moment-to-moment tracking) וחתירה אקטיבית לריפוי. הגישה נשענת על מחקרי Affective Neuroscience, תאוריית ההיקשרות וחקר הרגש. על פי דיאנה פושה (2003), מפתחת גישת ה- AEDP, העצמי מצוי בדריכות מתמדת לתנאים מיטיבים. כאשר נחווית בטיחות, ניתן להשיל הגנות ולהגיב מתוך רגש ספונטני וחי.
ההרצאה נפתחת בהתנסות חווייתית. המשתתפים מוזמנים להתבונן בדמות אהובה, להתחבר לתחושות הגוף, לרגש ולמחשבות המתעוררות ולבסס בתוכם תחושת נוכחות פנימית מיטיבה.

וינייטה קלינית: עבודת אבל דרך חמש תמונות

תמונה ראשונה: נקודת כניסה – אימה וקיפאון
מאיה, בת 30, פונה לטיפול כשנה לאחר מות אחיה ממחלה קשה. היא סובלת מחלומות בלהה חודרניים, הימנעות חברתית ותחושת קיפאון. הזיכרון היחיד שנותר לה מאחיה הוא רגעי מותו בבית החולים, ללא פרידה. במפגש הטיפולי עולה אימה. החוויה נותרת תקועה, קפואה ובלתי ניתנת לעיבוד.
המטפלת (ד”ר אברהם עצמה) חשה בגופה גוש הולך ומתהווה בגרון ומתארת רגע פנימי של “איחול” – תקווה משותפת לאפשור רגשי למה שלא קיבל ביטוי: פרידה שלא התרחשה, רגשות וצרכים שלא מומשו. זהו רגע זיהוי תמונת הריפוי.
היכולת שלנו לדמיין את הריפוי היא בעלת כוח משמעותי המכונה ב-AEDP  – חוויה רגשית מתקנת. המטפלת מכוונת את הטיפול במאיה ליצירת עמידות, הנמדדת בין השאר, ביכולת התאוששות מהירה אחרי משבר ובמסוגלות לחוש, ללא הגנה, רגשות מכל סוג בסביבה תומכת.
בהקשר זה מודגש ידע מחקרי, לפיו רגשות כמו אשמה ובושה פועלים כחסמים לחיוּת, שמחה ויצירת קשר, בעוד שחסימה של התנועה האדפטיבית של רגשות ליבה (עצב, כעס) עלולה לפגוע בתפקוד שנים לאחר האירוע. AEDP מהווה עמדה המכוונת ליילד את נטיית הריפוי האורגנית המולדת.

תמונה שנייה: הזמנה לתיקון בחוויה וברגש
לאחר התבססות הקשר הטיפולי, מאיה מוזמנת לשוב בדמיון לרגע החוזר בחלומותיה. מתוך ההבנה שהמוח אינו מבחין הבחנה חדה בין מציאות לדמיון, מתאפשר תיקון חווייתי באמצעות יצירת רשת נוירונלית חדשה לאירוע. התיקון נעשה דרך החייאת החוויה וקשב לצורך שלא מומש – הפרידה.

תמונה שלישית: פרידה בדמיון
מאיה מוזמנת להיפרד מאחיה, כפי שהייתה זקוקה אז, בנוכחות המטפלת. הפרידה נחווית כמתרחשת בהווה, עם אנרגיה, תנועה ורגש. באמצעות טכניקת תיאור בדמיון (portrayal), החוויה מתרחשת באופן חושי, גופני ורגעי, לעיתים בעיניים עצומות ובשתיקה.

תמונה רביעית: השלמת האפשור הרגשי
עם עליית הפחד, מתאפשרת נשימה משותפת לתוכו. מאיה מזהה את הפחד המרכזי – לראות את הוריה שבורים. היא בוחרת להישאר עם אחיה, מבקשת מהוריה לצאת, נפרדת ממנו בדמעות ומשחררת בכי עמוק, מתמשך ומיטיב. בהמשך מופיעה חוויה של מענה מצדו – תחושת קשר, שמירה והמשכיות, המלווה בגל נוסף של בכי ובהופעת שקט חדש והקלה.

זוהי תנועה אדפטיבית של רגש: חוויה פסיכופיזיולוגית שמניעה לפעולה (התקרבות, התרחקות או קיפאון). במקום אימה ושיתוק, מאיה חווה עצב, אהבה וכאב בתוך חלון עוררות נסבל, בנוכחות מטפלת מצטרפת.

תמונה חמישית: השלמת האפשור הרגשי
מאיה מתארת שנפרדה מאחיה, כפי שהייתה רוצה, אך על פי גישת AEDP החוויה לבדה אינה מספקת. נדרש מטא־פרוססינג – עיבוד קוגניטיבי בהמיספרה השמאלית לשם קיבוע התהליך ואינטגרציה.
בחודשים שלאחר מכן מתרחשת טרנספורמציה סימפטומטית: חלומות הבלהה פוסקים, זיכרונות טובים שבים, והיכולת לחזור לקשרים חברתיים מתחדשת בהדרגה. זהו ביטוי של “האני המיטבי” – תיקון בעבודת האבל המוביל לחוויית עצמי מתוקנת.

חוויה מתקנת והתחדשות
ניתן לסכם את עבודת האבל המורכב דרך עדשת ה- AEDP. הרגש שימש מצפן טיפולי, כאשר הסיפור שימש כרכרה שנשאה את החוויה הרגשית. בתוך הנטייה האורגנית לבריאות בגוף-נפש התבצעה התחדשות של תנועה אדפטיבית של רגשות שנחסמו, באמצעות אפשור רגשי בתוך חלון עוררות פסיכוביולוגי נסבל. באופן זה נוצרה חוויה מתקנת של פרידה מיטיבה, שאפשרה לשקם את מנעד הרגשות ולבסס חוויית עצמי מיטבי, תוך חזרה לנרטיב מיטיב ומגדל.