מפגש של רגשות בשעה הטיפולית – התבוננות פסיכואנליטית

ההרצאה הראשונה מתוך סדרת הרצאות בכנס המקוון של האיגוד:

מבט עדכני על תהליכים רגשיים בפסיכותרפיה, שהתקיים בפברואר-אפריל 2021

מפגש של רגשות בשעה הטיפולית – התבוננות פסיכואנליטית

שמואל גרזי

סיקור ההרצאה: צינה גז

תקציר
ההרצאה עוסקת במפגש החווייתי המתרחש בשעה הטיפולית, מתוך פרספקטיבה פסיכואנליטית. ההתפתחויות בשדה הפסיכואנליטי בעשורים האחרונים מובילות להקשבה עמוקה לרבדים שונים של רגשות – רגשות המטופל, רגשות המטפל והאינטראקציה הרגשית המתקיימת ביניהם. בתוך כך עולה שאלת יכולת הביטוי של רגשות וצרכים של כל אחד מן המשתתפים במפגש הטיפולי, וכן היכולת להתבונן במה שמתרחש ביניהם – וגם במה שאינו מתרחש. מדובר בהתבוננות בחוויות שאינן נשלטות ואינן מתוכננות מראש, אך נוכחות ומשפיעות בעוצמה על התהליך הטיפולי.

מקומם של הרגשות בפסיכואנליזה
עם השנים, הפסיכואנליזה מפנה הקשבה הולכת וגוברת לעולמם הרגשי של המטופל ושל המטפל והסיבות לכך מגוונות. יש הרואים ברגשות שער אל הלא-מודע, אחרים מדגישים את תפקידם של הרגשות ביצירת אינטגרציה בין חלקי האישיות. עם זאת קיימת הסכמה רחבה, כי הרגשות הם מעין “פס הקול” המעניק משמעות לנרטיב ולחוויות שהמטופל מביא לחדר הטיפולים.
חוויה רגשית הנוצרת בין מטפל למטופל עשויה לשחזר חוויה מן העבר, אך גם לאפשר יצירת חוויה רגשית חדשה. לעיתים המסר הרגשי של המטופל מוצפן ותפקיד המטפל הוא לפענחו – תהליך המעביר את החוויה מ־unformulated experience ל־formulated experience, כלומר תהליך משותף של מתן שם לחוויה רגשית שטרם נוסחה.

שפה, עיבוד והחזקה
ביון מתאר את היכולת הרוורית של האם, המאפשרת לה לעבד את חוויות תינוקה ולהחזירן אליו בצורה נסבלת ומאורגנת יותר. תהליך דומה מתרחש בטיפול, והוא תלוי במידה רבה בשפה. ככל שהשפה הרגשית עשירה ומדויקת יותר, כך יכול המטפל לדייק את הלך רוחו של המטופל. דוגמה לכך היא מושג הזעם אצל קוהוט, ובייחוד הזעם הנרקיסיסטי, אשר מאז ניסוחו הפך לנוכח ומוכר בחדר הטיפולים.
ללא “הלחלוחית” של הרגש, אנו נותרים מחוסרי תחושת חיוניות – מצב הדומה למוות רגשי, ריקנות או אלקסיתימיה, שבה חסרה שפה לביטוי רגשות.

התפתחות רגשית וקטיעתה
לדברי ויניקוט, התינוק נולד עם חרדת איון, אחריה מתפתחת חרדת אובדן אהבה ובהמשך מתפתחת תחושת אשמה. כאשר תהליך זה מתרחש באופן מיטיב, הילד מפתח יכולת לדאגה ולאכפתיות כלפי האחר המשמעותי – יכולת המהווה בסיס להורות, לחברות ולזוגיות.
אצל חלק מן המטופלים התהליך נקטע או לא החל כלל, לעיתים בשל חוסר יכולת של ההורים, ולעיתים בשל פגיעה בנוכחותם או באחזקתם המיטיבה. חוויית קטיעה באחזקה זו היא כחוויה של “השמטה”, המעוררת פחד הדומה לנפילה לתהום אינסופית.

המטאפורה של הנהר והברית הטיפולית
ניעזר במטאפורה של שחייה בנהר. אדם השוחה בזרם חזק עלול להתעייף. כדי שיוכל בהמשך לשוב ולשחות בזרם, הוא צריך להיכנס למפרץ מוגן ולהמתין לחילוץ. כך גם הטיפול, אשר נדרש לייצר ברית טיפולית המבוססת על אמון ואי שיפוטיות, בתקווה שהמטופל יסכים לרגרסיה אל המקום שבו נעצרה התפתחותו הרגשית, כדי לאפשר תיקון.
הגישה ההתייחסותית מאפשרת למטפל, במידת הצורך, לעשות שימוש בחשיפה עצמית ולשתף ברגשותיו. שיתוף זה עשוי לאפשר תחושת שוויון רבה יותר, כאשר המטופל חש שהוא מובן רגשית ולא רק קוגניטיבית.

קריאה רגשית ויצירת חוויה חדשה
בעבודתה של אן אלווארז, פסיכואנליטיקאית בריטית ומחברת הספר “הלב החושב”, מוצעת למטפל עמדה אקטיבית של פנייה אל הרגש עצמו. בדומה לאם הקוראת לתינוקה במחווה רגשית, המטפל “קורא” למטופל אליו – תהליך המכונה claiming, שמשמעותו עיבוד שדה בור כדי שיוכל להניב פרי. כאשר המטופל לא חווה קריאה כזו בעברו, נוצרת בטיפול חוויה רגשית חדשה, המתאפשרת בזכות הבעת הרגש של המטפל.
הטיפול, לפי תפיסה זו, פועל בשתי שכבות: האחת – חוויה של היעדר רגש מצד המטופל, המשחזרת חוויית עבר; והשנייה – יצירת חוויה חדשה ברגע השיתוף הרגשי, שבו המטפל עושה reclaiming וקורא למטופל לשותפות רגשית. אוגדן מכנה תהליך מורכב זה “השלישי האנליטי” – חוויה חדשה הנוצרת במרחב שבין המטפל למטופל, אשר מביאה עמה סקרנות וחיוניות לתהליך הטיפולי.

רגש, תנועה והנעה
נבחין בין emotion–  רגש הכולל צורך ותנועה המניעים לפעולה, לבין feelings (רגשות סטטיים), sensations (תחושות גופניות), ו־moods, שהם הלכי רוח המשחזרים חוויות ילדות ושהאדם נכנס ויוצא מהם.

הצגת מקרה
מטופל בן 35, שנישא פעמיים לתקופות קצרות וננטש על ידי בנות זוגו. מתקשה לייצר קשר זוגי יציב. הוא מגיע מרקע משפחתי המתואר על ידו כטוב, מסור ואמיד – עובדה שמקשה עליו להבין את כישלונותיו הזוגיים.
במהלך הטיפול הוא מגלה התנהגות צינית ולעיתים בוטה, מרבה לאחר ולבטל פגישות, מביע זלזול כלפי המטפל. לצד זאת הוא אדם כריזמטי, אינטליגנטי ומעניין, אך אינו מביע רגשות.
באחד המפגשים הגיע באיחור ניכר, ללא התנצלות, ודיבר על מחשבותיו בדרך למבחן בכלכלה. המטפל (גרזי) השיב לו שאינו מבין בכלכלה, אך הביע דאגה לנוכח האיחור. בהמשך שיתף בתחושות תסכול, אשר נענו בזלזול מצד המטופל.
בשלב מסוים עצר המטפל והביע באופן אותנטי את כעסו על ההתנהלות. לאחר שתיקה אמר המטופל, שזו הפעם הראשונה שהוא חווה מישהו כאמיתי ואכפתי כלפיו. לדבריו, גדל עם “הורים נכונים” שדאגו לצרכיו אך נמנעו מהבעת כעס, מתוך קושי לפגוש את רגשותיו הסוערים. המטופל היה זקוק למישהו שיסתכן בהבעת כעס ויבין לליבו.
במקרה זה עורר המטופל במטפל emotion שהובילה להבעת כעס אותנטית ולבקשה לקרבה אמיתית. כך נוצר דיאלוג חי, שבו המטפל נע בין עמדת הצופה־משתתף לבין עמדת התבוננות משותפת. בבסיס הגישה עומדת ההנחה, שכל מה שהמטופל מוביל אליו בטיפול, הוא דרכו הייחודית להביע רגשות, בו בזמן עם הזדמנות לחוותם מחדש באופן מתקן.

סיכום
לסיום מוזכרת עבודתה של קארן מרודה, פסיכואנליטיקאית אמריקאית מן הזרם ההתייחסותי, מהקולות הבולטים שעסקו במקומם של רגשות המטפל ובסובייקטיביות שלו בתוך הקשר הטיפולי. בספריה היא מדגישה את חירותו של המטפל להביע רגשות באופן אותנטי, תוך בחינה ביחד עם המטופל, את השפעתם על התהליך הטיפולי.
לשיטתה של מרודה, המטופל הוא המדריך הטוב ביותר של המטפל. הנכונות של המטפל להביא את עולמו הרגשי אל החדר, מתוך אחריות והתבוננות משותפת, מאפשרת חילוץ של הטיפול מקיבעון, מחוללת תנועה, חיוניות והתחדשות בקשר הטיפולי.